הציונים החדשים

בס"ד

הציונים

בחג סוכות התארחו אצלנו משפחת ברהמי. את שייסטה הכרתי בפסגת זאב לפני אחת עשרה שנים ,שנה וחצי לאחר עלייתה מאירן. חיפשתי מטפלת לתינוקת שלי ומטפלת של תינוק של שכנתי לבניין, גם היא עולה חדשה, המליצה לי עליה. נפגשנו ומייד זה הרגיש נכון, ובכל זאת הייתה לי התלבטות קשה: האם אני יכולה להפקיד את התינוקת שלי אצלה בלי המלצות, בלי עברית, בלי ילדים והורים נוספים שבחרו בה כמטפלת?  משהו באור וברוגע שלה שכנע אותי. חברה שהתייעצתי איתה אמרה לי: כשמדובר בילדים שלך את צריכה להיות נמרה: חדה ותקיפה, לשאול, לחקור, לדרוש המלצות. אבל למרות החששות ידעתי שמצאתי משהו טוב.  לפעמים, כשמדובר בילדים שלך, את צריכה להרגיש.

הייתי מגיעה לקחת את התינוקת שלי מהדירה מלאת האור, האוויר והחיוך שלה בארבע אחר הצהרים. מתיישבת על השטיח הפרסי העבה, כי – מה עם תה ,וסוכריות סוכר ולימון, וקצת לפטפט ולשחק עם הילדים שלה ושלי, ולמי בכלל יש חשק לצאת החוצה לקור ולחושך כשכאן כל כך מואר וחמים, עם המבטא הפרסי המתגלגל והצחוק של הילדים והאימהות על השטיח. וכמו שידעתי כבר לפני כן, כשיש תקשורת, השפה היא לא בעיה.

נהיינו חברות. לפעמים שמעתי ממנה על פרס, על החיים הנוחים, הרווחה הכלכלית והמשפחה שם. על הקושי שבעלייה. הקריעה מהחיים שהיו, הנחיתה הקשה בארץ, העלבון שבעוני הפתאומי, שבלהיות לא מובן, נלעג, לא רלוונטי, לא נחשב. אבל תמיד בסוף היא הייתה צוחקת ואומרת במבטא מתנגן: "לא נורא, ברוך השם.   בחיים רק המאה שנים הראשונות קשות, אחר כך מתרגלים.. את רוצה עוד תה?"

יום אחד הייתה להם סתימה בביוב הביתי. הם התקשרו לחברה האחראית על תחזוקת הבית ושני אנשי תחזוקה הגיעו. בדקו פה, בדקו שם וביקשו שואב אבק. בעברית מהוססת הסבירה שייסטה שאסור להרטיב את שואב האבק. זהו מכשיר יקר מאוד המיועד לשטיחים שהיו פרוסים בבית, מבין דברי הערך היחידים שהביאו איתם מאירן. איש התחזוקה הנהן, הכניס את פיית שואב האבק לפתח הביוב ושאב את הסתימה יחד עם מי הביוב, שהציפו את רצפת הבית. השטיחים היקרים נרטבו במי ביוב, שואב האבק נהרס ואנשי האחזקה הלכו לדרכם. שיאסטה נשארה עם העלבון הצורב, הכעס, התסכול וההשפלה שבחוסר האונים הזה. חסרת מילים, חסרת כוח, חסרת גב. נתונה לחסדיהם או אדישותם או התעמרותם של יושבי הארץ הוותיקים.

אז השבוע הם התארחו אצלנו, בסוכה בכפר, אחרי כמה שנים בהן לא היינו בקשר. הילדים הטובים והמקסימים שלהם גדלו, נינוחים בשפה העברית והפרסית. שייסטה הפסיקה לטפל בילדים בביתה, יצאה לעבוד מחוץ לבית כסייעת לרופא שיניים וסיימה לאחרונה לימודים ארוכים ומפרכים לקראת קבלת תעודת שיננית.  בעלה ישב בסוכה, עדיין הרבה יותר משם מאשר מפה. במבטא כבד, לא תמיד מובן, הוא סיפר על ריח הערבות בסוכות היפות שהיו בונים בחצרות המרווחות באירן, על המפעל הקטן שהיה בבעלותו, על חגיגות שמחת תורה בהן הם היו עוברים בין כל בתי הכנסת שנשארו ריקים, לאחר שרוב הקהילה היהודית עזבה, מוציאים את כל ספרי התורה ורוקדים עם כל אחד מהם, לא להשאיר אף אחד מיותם.

ובסוף כל סיפור כזה עיניו מתפקסות בחזרה לעכשיו וכאן. ברוך השם, הוא אומר, עכשיו אנחנו בארץ ישראל.