הדי ג’י המקומי

פורסם בספטמבר, 9. 2015

ראש השנה הוא זמן מעולה לעדכן ולציין נקודת דרך בעבודה שלי ושל טו בי קונטיניוד, יחד אני אתמקד בדי ג’י הישראלי ואכתוב על חולשות מערכת, חוזקות והפנמה בתעשיית (שמזמן כבר אינה מחתרתית) המוסיקה האלקטרונית בארץ ישראל.י

תרבות לרוב תצטייר לנו כדבר שמקושר לטוב, לצמיחה, לסביבה תומכת, למידה והשכלה, היסטוריה ושורשים. לא כך הדבר כשמדובר בתרבות חיי הלילה הקלאברית בארץ ישראל בכלל ועולם הדי ג’ייאינג בפרט. בראיה לאחור, אני יכול להצביע על רגע בו הבנתי שיש לנו בעיה תפיסתית וחברתית עמוקה בתרבות הזו שסובבת סביב הפרסונה שנקרא די ג’י. אני מתייחס לדבר כתהליך, ואתאר כמה דברים בולטים; בעלי המועדונים ומנהלי ליינים, גילדות ועיתונות ישנה ואפתח בחוסר סובלנות ופן חברתי,י

עד כמה פעמים אתה מוכן לספוג על עצמך בוז וגמול תשלומים פתטי עד אבסורדי בשם הרצון לתקלט מול קהל. הסצנה היא מאוד גושית, מתרכזת במרכז הארץ תל אביב; חיי לילה שמוצגים כ”זוהרים” וליינים במהלך כל השבוע, מועדונים, מסיבות חוף, גנים, גגות ואירועי קונספט. כל אחד שרוצה להיות די ג’י ישאף לתקלט בתל אביב בשלב מסוים בקריירה, שם הסצנה בועטת, חיה ונושמת, יש קהל. הביקוש לתקלט כ”כ גדול עד שבעלי מקומות יכולים להרשות לעצמם לשחק בדי ג’ייאים המקומיים כמריונטות. סיפור עצוב מתקופה זו מידי אחד הדי ג’ייאים הוותיקים בתחום היה כשהוא תיקלט על העמדה באחד הערבים, ובעל המקום וליין שלמעשה הוא גם תקליטן ראה שנוצר אחלה ווייב אז הוא פשוט אמר לו “רד רד תן לי לתקלט עכשיו…” כשלמעשה משבצת זמן התקלות הייתה לא שלו, וכך קרה. יש חוסר מוסר וחוסר כבוד בכל התעשייה הזו, הגרוע ביותר זה הזלזול באחר.י

חוסר סובלנות זו בעיה חברתית מובהקת ועגומה שהתעצמה בארץ ישראל בעשור האחרון, זולגת וחודרת לכל מקום. בתרבות המועדונים שזו תרבות מוחצנת בדי אן אי שלה, אפורה ומטושטשת זה בוטה יותר. נע בקו הדק של “נותן לך מילה” “ואחלה גבר חבר שלי”. אתה מוצא את עצמך רוצה לתקלט ומגיע לתקלט בשם האהבה למוסיקה אבל חוזר בבושת פנים בשם אהבת האחר את עצמו, נרקיסיזם וחוסר כבוד.י

אתה על העמדה, יש קהל, יש “מקושרים” ליד העמדה, יש מבטים ודיבור והנה בא לו בעל ליין, יחצן או בעל מקום שבמקרה הוא גם די ג’י או יש לו חבר קרוב די ג’י ולכן הם בראש הפירמידה (ברור לכם שהם לא תקליטנים ממש טובים, או סקאוטרים מוצלחים אבל הם מחליטים). העולם הזה טבול בעיסה דביקה של “באזז” ושואו, אם לא תשחק את המשחק מחר כבר לא תבוא לתקלט פה חביבי. זה למעשה קשר השתיקה והבנה הלא מפורשת שיש בחיי הלילה. אתה חייב להוריד את הראש ולהיות חלק מהעדר ולשמור על ארשת פנים מזמינה כשדבר כזה קורה לך. אז אתה מגמד את עצמך בשם האהבה למוסיקה?י

אתה נתון לגחמת בעלי המקומות, בעלי הליינים או יח”צנים, מיקרים שונים ומשונים קורים בתדירות גבוהה בארץ. מקומות נפתחים ונסגרים אחת לכמה חודשים ואין יציבות תעסוקתית. להיות די ג’י של מועדונים בארץ ישראל ולנסות לבנות קריירה יציבה זה מבייש, זה לא הולם, זה לא עתיד לבנות בית ולגדל משפחה.י

אני מבין למה מי שמחוץ לסצנה מסתכל על דיג’ייאינג ועולם הקלאבינג כתחום שמשויך לגילאי טיפש-עשרה עד שנות ה20 המאוחרות, ואכן זה הגוש העיקרי. אם אתה רוצה קריירה יציבה והכנסה כספית הולמת אני ממליץ לכם לפתח קריירה בחו”ל או לתקלט בחתונות. תקליטן שהגיע ממסיבות, מועדונים ומוסיקת – אלקטרוניקה, טראנס, דראמ אנד בייס, טכנו, מינימל והאוס והסב את עצמו לאירועים (חתונות, בר מצווות וארועי קונספט) מחוסר ברירה וחוסר יכולת להתקיים משול כמי שמכר את נשמתו לשטן! אך שם הכסף הגדול והיחס טוב יותר. היום אין ממש “אנדרגראונד”, התעשיה התמסחרה וכדי להצליח באמת בעולם הקלאבינג אתה חייב להיות בעל כישרון יוצא מהכלל ולהשכיל להיות קשוב למגמות ולעבוד עם הכלים של הקידמה.י

אני מאשים את בעלי המועדונים ובעלי הממון שיש להם את היכולת הפיננסית לנהל מועדון ולהכניס המון כסף מהאלכוהול בבר במונחים של אלפים עד מאות אלפי שקלים, ולהזמין שמות מובילים מחו”ל ולשלם להם אלפים בדולרים או יורו בו בזמן שאת הדי ג’י הישראלי מזניחים, משלמים לו בממוצע 300 שקל, ובמקרה הגרוע לא משלמים לו כלום ואומרים לו “קח גבר, שתיה כל הלילה עלינו”, והעצוב שזה מקובל מצד הדי ג’י, שק חבטות מרוט ומרופט. אז אני שואל – עם זה אפשר לבנות קריירה ולהתקיים?י

יש הרבה סיפורים ממקור ראשון, שני ושלישי שגם ים המילים שלי לא יגמע אותם, הבעיה קיימת ויגידו לכם את זה כל מי שבעסק. חלק מספרים לי סיפורים ומבקשים להישאר בעילום שם כי הם פוחדים שאם יהגו את השמות של הנוגעים בדבר מחר הם לא יתקלטו שם, פתטי, אבל יותר עצוב וחמור כי בעשיתם זאת הם משמרים את התופעה ולא מביאים רוח שינוי, הם חיים באפלה ובתפיסות מיושנות.י

היסטוריה, שורשים ואבות רוחניים זאת סוגיה שצריך לתת בה את הדעת, אין אבא ואימא לעסק. גם אם יש כזה שמכנה את עצמו האיגוד המקצועי לתקליטני ישראל או איגוד הברים והמועדונים או אקו”ם וכל שם אחר שירצו להמציא להם, הם לא רלוונטיים ולא ניטרליים ובטח לא עושים מספיק לקדם את הדי ג’יי הישראלי באופן מידתי. אמנם קידום די ג’ייאים מהארץ זו לא מטרת העל שלהם אבל הם היחידים שיכלו לתת אלטרנטיבה.י

חשוב לי לציין שבשנים האחרונות היו בלוגים ואנשים בניהם נתן ליכטר (בלוג סולם ליכטר), אירועים כמו “כנס המוסיקה של היינקן” בגני התערוכה תל אביב, “כנס המוסיקה של ירושלים”, והיום עדיין – פסטיבל אינדי נגב, פסטיבל יערות מנשה, מידברן (קהילת בורנינג-מן הישראלי בנגב), פסטיבל סאן-ביט בצפון הארץ, הפקות של מסיבות טבע ומוסיקת טראנס גדולות, מועדון הבלוק, מדיות חדשות בעברית כמו “דיפ אין דה דזרט” (עמוק במדבר – דף פייסבוק), הפלטפורמה של”תדר” (פופ-אפ בר), בלוג “ישראל אנדרגראונד”, אתר “ניוזיק”, בלוג “רעש האואר” ושידורי החזית, מפגשי הנחייה ובמה פתוחה בבית היוצר, שתורמים תרומה וודאית וחשובה בתרבות המוסיקה בכלל יחד עם זיקה לסגנון מוסיקה אלקטרונית בארץ. גופים וארועים כאלה מושכים “סקאוטרים” (ציידי כשרונות), מנהלי לייבלים, מארגני פסטיבלים, אמנים, די ג’ייאים, חברות וקהל מהתעשייה המקומית והתעשייה הגלובלית (עולמית) שמחפשים את השמות החמים והדבר הבא. החורף (נובמבר 2015) יהיה אירוע מעניין שיתמקד בחיבור בין מוחות ואמנים מקומיים לצד עולמיים ושמו “טיון אין תל-אביב” שאני ממליץ לכם ללכת אליו.י

בהיבט המדיה ותרבות, מגזינים מקומיים כמו פנאי פלוס, טיימאאוט, עכבר העיר, מאקו, עיתון הארץ ועוד אחרים, כל אלה הם רדידות להמונים כשמדובר בתרבות מוסיקה אלקטרונית שהיא לא מיינסטרים והאספקטים המחתרתיים הנלווים, קל וחומר איתור וחשיפת שמות מעניינים שמתמחים במוסיקה אלקטרונית בארץ. המקומונים האלה מעוררים אצלי גיחוך, אבל יותר מזה סלידה מהעורכים והכתבים שאחראים לפינות התרבות והמוסיקה. יש אצלם רוטינה חוזרת שמעלה שאלה האם אין עוד אמנים נוספים שאפשר לתת להם במה? למה תמיד אותם שמות מופיעים שם? זה תמיד קמצוץ מזערי וקטן לעומת הענף הענק שנקרא די ג’ייאינג ומוסיקה אלקטרונית בארץ. עצוב לי על הכתבים ואני בא אליהם בטענות. זה שהעורכים וכתבים מקושרים לדי ג’י כזה או אחר, לבעל מועדון כזה או אחר, הם חברים, הכתב או קולגה עובד בעיתון, או הוא עצמו הדי ג’י, זה לא אומר שהקהל צריך לקבל כל חודשיים בלופ את אותם השמות וכתבות נושא. מה, חסרים לכם די ג’ייאים בארץ? נעלם לכם גירוי מוסיקלי לתור אחרי צלילים ושמות מעניינים? עייפות החומר וההרגל? איפה המעוף שלכם רבותיי? בוהמה של מעגלים חברתיים מצומצמים שדואגים לטפח ולטפוח לעצמם על השכם וחוזר חלילה. זה טוב לביזנס שלהם ומשמר את גל ההצלחה שנע כבר מכוח האינרציה של הליינים והדי ג’ייאים האלה בלבד. המקומונים האלה שציינתי הם ספינה שמזמן טבעה כשמדובר בסצנת המוסיקה האלקטרונית בארץ ישראל, והכתבים באותם מגזינים הם נווטים טועים שאיבדו את הדרך ויחד צללו לאבדון.י

הזמן הוא מורה נאמן, אני צמחתי מקושי וחוויתי קושי והשכלתי לראות את חולשות המערכת. זיהיתי את הבעיה ואני מדבר עליה, אלה הביאו אותי למסקנה שאני חייב לתת פתרון לחולי הזה, לגשר על הרגלים בוטים ופערי מידע אסטרונומים כאלה, המרחק העצום של רצון להיחשף ולהגיע לקהלים חדשים במטרה שישמעו את האימרה המוסיקלית שלך וחופש ביטוי, לבין החולי ועליבות שיש במקצוע ובתעשיית המדיה. אני החלטי שאני פה כדי לעזור ולשנות את אופי הדברים, להתמודד, לקדם ולתת כלים למי שמוכיח את עצמו מוסיקלית, ואני עושה את זה באמצעות התקשורת החדשה והפלטפורמה שלי – טו בי קונטיניוד.י

בדורנו חוקי המשחק השתנו, הסוד שמאחורי היכולות של האינטרנט וסלולר – תקשורת החדשה – הוא כבר גלוי: בתקשורת החדשה אין מוקד כוח אחד אלא מוקדי כוח רבים, אין סופיים, היא פועלת בצורה אופקית ולא אנכית. היא אורגת מארג אין סופי של קשרים בין אנשים וקבוצות על פי מכנים משותפים ואינטרסים חוצים גבולות. כל אחד מאתנו הוא העורך, המפיק, המפרסם, הקורא והצרכן. אנחנו יכולים בעת ובעונה אחת לשדר ולקלוט,לייצר ולצרוך. המבחר שלפנינו הוא מהמם ברבגוניותו ובאפשרויות שהוא מציע. אין מסננים אנושיים או חברתיים ברשת האינטרנט והנגישות היא דבר שעוקף את כל המחסומים ומעגלים שסגורים בתעשייה, וזה מה שאני אוהב. אנחנו חווים תהליך של שינוי חיובי מאוד אך יש עדיין מכשול בו דור ה”איקס” סובל מחוסר הבנה מנטלית ופסיכולוגית של הקדמה ומתנהל באופן מיושן כפי שהיה נהוג פעם, הימים האפלים של קשרים בשם החברים ומשפחה, צרות עין, קמצנות בפרגון וחוסר יכולת להגיע לתכנים הם נחלת העבר שדור ה”איקס” לא הפנים. כדאי למאיישים בתפקידי מפתח, מנהלי תוכן, מנהלי מדיה ובעלי חברות להפנים את השינוי ומהר, דור ה”זד” כבר נותן את הטון.י

אני כל הזמן צמא ללמוד ולהתחדש אודות מה שקורה בתעשייה ואני קשוב למגמות מוסיקליות, חברתיות והתפתחויות טכנולוגיות. אני רוצה לחזק את הדי ג’ייאיות, די ג’ייאים, יוצרות ויוצרים שבוחרים ללכת בדרכים החדשות. היום יש את הכלים, יש את ההבנה, יש את האפשרויות, אף אחד לא יכתיב לכם מה לנגן ואיך, איפה לפרסם ומתי, אתם יכולים לעשות כל מה שעולה לכם בדמיון, מה שאיכותי צף בסופו של דבר והקהל צורך את זה.י

טו בי קונטיניוד היא במה לעצמאיים אשר שמה את הדי ג’י במרכז הבמה על ידי תכנים מכוונים ופלטפורמות ייעודיות; זה אתר אינטרנט, רדיו אינטרנטי שעובד כבר שש שנים ברישיון אקו”מ, ולאחרונה, החל משנת 2014 פתחתי גם לייבל בשם טו בי קונטיניוד רקורדס.יהמטרה שלי היא לעזור, לחשוף ולקדם יוצרים, יוצרות, די ג’ייאים ודיג’ייאיות מהארץ. אני פותח דלת לעולם היצירה ונותן במה איפה שאחרים מבקשים שלמות. חשוב לי לעזור עם הכלים שלי לדי ג’ייאים ויוצרים. העיקרון המוביל אותי בתהליך הוא שהמוסיקה חייבת להיות מעניינת ושיהיה בה ערך מוסף, גוון ואמרה מוסיקלית.י

שמות מובילים בתעשיית המוסיקה האלקטרונית בארץ ישראל שעיצבו את סצנת המועדונים משנות ה80 וה90 כמו די ג’י צ’ופי, די ג’י אייל בן יוסף, שגיא הבר, אדי מיס, נדב רביד, סהר זנגילביץ הם חלק משמעותי עבורי מאלה שהופיעו באתר, כי הם מסמלים שורשים ומהווים מסמך היסטורי (ואני פניתי בעבר וממשיך לפנות לנוספים). לצד אלה מופיעים די ג’ייאים חדשים ועכשוויים, אני שם דגש גם על די ג’ייאים של חדר השינה (די ג’י שמתקלט לעצמו, לסביבה החברית הקרובה) ועם התפתחות הטכנולוגיה אני מכנה את אלה “תקליטני ענן” שמקליטים מיקסים ומסתפקים בשרותי סאונדקלאוד, מיקסקלאוד, באנד-קאמפ או היר-דיס דוט אט כדי לפרסם את החומרים שלהם.י

האתר מציג תכנים בשפה האנגלית, אם אכתוב ואערוך את התכנים רק בעברית אני מגביל את ההגעה לאוזניים חדשות ובעלי עניין מסביב לעולם. חשוב לי לציין שיש בית מאגד גם לאלה שאינם כותבים או מביעים את עצמם בשפה האנגלית. אני דואג לספק לכם את כל הכלים שיעזרו לכם להיחשף עוד.י

אנושיות ויושרה, כנות, אופי ודרך ארץ הם בראש הסולם שלי כשהקו המנחה אותי היא המוסיקה.י

הכלים וערוצי החשיפה של טו בי קונטיניוד רחבים ועומדים בסטנדרטים גבוהים כמו רדיו אינטרנטי, וידאו, מדיה דיגיטלית, הפצה, צילום, דפוס, חבילות קידום ,בניית תכנים וראיונות, הגעה למפיקים ותגיות (לייבלים) אני מספק את כל השירותים בגוף אחד. האוזן המוסיקלית שלי מכוונת אותי ומוכיחה את עצמה. במהלך עבודה שלי לטובת עזרה וקידום של די ג’ייאים ישראלים, ערכתי ראיונות, ביוגרפיות, תרגמתי תכנים לאנגלית, צילמתי תמונות, יצרתי עבודות גרפיות והוצאתי לפועל  תכניות רדיו מקוריות  מבית טו בי קונטיניוד, חלקן תכנית אורח וחלקן חודשיות קבועות בתחנות אינטרנטיות וטריסטריאליות (אף אם) בניהן דה רדיו (קנדה), ווסט רדיו (יוון), ספארי רדיו (יוון), רדיו איביזה סוניקה (איביזה), קוברה וואיאג’ (מקסיקו), סין אף אם (גרמניה). עוד ערכנו שידורי סטרימינג חיים בטו בי קונטיניוד נט רדיו, עזרתי להוציא לפועל מיקסים אורחים וראיונות בבלוגים, יצרתי חבילות קידום וקישרתי בין יוצרים ודי ג’ייאים, זה חלק ממערך רחב יותר של עבודה ועשייה שלי לטובת קידום של האחר, לטובת די ג’ייאים ישראלים.י

מי שמעוניין לדעת מה היה פה פעם לצד פנים חדשות של היום מוזמן לבקר באתר, יחד עם תוכן כתוב תמצאו את סדרת המיקסים – טו בי קונטיניוד פודקאסט – חושף ומציג את הדי ג’ייאים היצירתיים ביותר בתעשיית המוסיקה האלקטרונית בארץ ישראל – בה כל די ג’י מקליט מיקס בלעדי ומציג את משנתו המוסיקלית לקהל.י

טו בי קונטיניוד התהווה למסמך אינפורמטיבי עם קהל שצורך את התכנים האלה ומכוון לכל מי שמחפש ערך מוסף ותכנים מיוחדים, הוא בית מאגד וחותמת לדי ג’ייאים ויוצרים בתעשיית המוסיקה האלקטרונית בארץ ישראל. מעיין ואבן שואבת לתרבות מוסיקה אלקטרונית.י

תודה רבה לכם, שנה טובה
ניב מרגלית, טו בי קונטיניוד.