עצרו את היום הזה, אני רוצה לרדת!

היום שלנו מטורף. לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו מצליחים לדחוס 26 שעות ליממה אחת. מהלימודים, לעבודה, לאימון, למשפחה – לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זו הפסקה. הבלוגרים של "מה וזה" מספרים על ההפסקה היומית המפנקת שלהם בהשראת "הפסקת טוסט" של גבינת עמק. פרגנו לעצמכם 

אני נשבעת ביקר לי (אני מנהריה בכל זאת), שאם היצור שישן כאן לצידי לא יחליף את צלצול ההשכמה בפלאפון, הוא ימצא אותו מדמם על רצפת הבטון מאחורי הבניין. המשטרה תטען שזו הייתה התאבדות.

בוקר טוב! 6:00, לפעמים 6:30. היום 10:00 אבל הלכתי לישון ב03:00. אני אף פעם לא יודעת מה היום החדש יביא עימו. איזה מרגש זה לא לדעת נכון? לא.

אני מאחרת לשיעור – ברור, לא לקחתי אוכל כי אני עצלנית וכי כל מה שאני מכינה בבוקר לא טעים לי אחר כך ונשאר עמוק בתיק הגב שלי. אני תמיד מוציאה את הסנדוויץ' – שבוע מאוחר מידי.

מקבלת מייל באמצע השיעור: יש לך אודישן בין השעות 14:00-18:00 למוצר מזון. אני מסתכלת על המרצה, על האייפון, על המחשב, על תיק הגב נטול המזון שלי. אצל כולם אני מחפשת את התשובה אם להבריז וללכת לאודישן או להמשיך ללמוד על הגות יהודית בימה"ב. מחליטה ללכת, יוצאת מהכיתה בשקט, אלא שאז נשמט מידי בקבוק מים ומתגלגל במורד המדרגות עד למרצה. חיוך נבוך משולב ב"אני באוניברסיטה ומותר לי לצאת מתי שבא לי" נמרח על פניי, המרצה לא מניד עפעף לכיווני. אז, ביי אוניברסיטה להיום.

אני נכנסת לשירותים – שהאל ישמור, מה הקשר בין החולצה למכנסיים לגרביים ולשיער השינה שלי.

אני חייבת לעבור בבית.

אוטובוס. אמצע היום, אני וזקני העיר. מביטה באייפון, חמישה עשר מיילים, עשר הודעות בפייסבוק. עבודה! יורדת מהאוטובוס, מתיישבת על ספסל אקראי, מתחברת מהר מהר לאינטרנט של האייפון. מתקנת מילה בפוסט אחד, מוסיפה לפוסט אחר שיר. מייעצת למישהו בעניין פסקה מסויימת. ועונה ליובל ששאל לאן לעזאזל ברחתי באמצע השיעור ואיך הצלחתי לעשות זאת בכזאת קלמזיות. סוגרת את המחשב, צריכה לעבור למוד – שחקנית. פותחת את הדלת, מזל שהפלא שלי בלימודים, אחרת הייתי מחבקת אותו כמו קואלה ולא משחררת. אולי חבל…

טוב, להתאפר, לסדר את השיער, חייבת להיראות במיטבי. איך אני עושה את זה עכשיו?? סטודנטית מעוכה מביטה אלי מהמראה.

מקבלת עוד הודעה: לא לשכוח היום נפגשים בשש בתיאטרון, חזרת טקסט לפני ההצגה. המירוץ בעיצומו.

אני יורדת במעלית ובודקת את האיפור המוגזם, יוצאת לרחוב, מרכיבה משקפי שמש. אני תמיד מרגישה שמסתכלים עלי וחושבים "לאן היא הולכת עם עקבים ושכבת מייק אפ שלא הייתה מביישת את ניקול ראידמן בשעה זו של היום?" מה לעשות, אני גמד נחמד שזקוק לכמה סנטימטרים בצורת סטילטו.

מיליון בחורות שוות בתור לאודישן, את רובן אני מכירה. חיוכים, צהלות שמחה (לא לגמרי אמינות), שקרים לבנים של חדרי ההמתנה לאודישנים. יוצאת המלהקת, כולן מיישרות את הגב ועוטות חיוך חינני אך מטומטם. "אני אכניס עכשיו כמה בבת אחת כדי לחסוך זמן", 'אמיתי?', החיוך המטומטם הופך להבעה מבועתת. אודישן זה גם ככה מביך, בטח לפרסומת, ועוד עם עשר בנות כוסיות וממש לא גמדות נחמדות בחדר? אני מתקפלת. שמה מוזיקה באוזניים ועוצמת עיניים, מנסה להתנתק. "102, מי זאת 102?", צעקה שולפת אותי מהמדיטציה הלא מוצלחת. "אני, אני, אני". קמה ומועדת כמובן, הו כמה אני טובה בלהביך את עצמי בציבור.

עשר בנות נעמדות בשורה, גמד נחמד באמצע, מולנו מונחת קערת חסה. "תאכלו כאילו זה הדבר הכי טעים בעולם, חיוך גדול, ענק, ליהנות, טעים לכן, כן, יופי. תודה בנות". שעה וחצי בתור לאודישן, עשרים ושמונה שניות האודישן עצמו.

אני מדדה לכיוון האוטובוס עם שניים עשר הסנטימטרים שהוספתי לעצמי ופוגשת מישהי שלמדה שנה מעלי בבית צבי. היא משחקת בתיאטרון רפרטוארי וכבר עשתה כמה תפקידים בטלוויזיה. אני מנסה להסתיר את קנאתי, שואלת שאלות סרק בחיוך גדול. מידי.

את שיחתנו אני מסיימת ב: "העיקר שאנחנו בעשייה", שקרנית גרועה וגמדה יורדת מהאוטובוס. חוצה את הכביש. מסתכלת באייפון, עשרים ושניים מיילים חדשים.

כמו תמיד – בזמן שאני עולה במעלית אני משחזרת את מה שהייתי צריכה לעשות באודישן. מחייכת למראה ואוכלת בתיאבון חסה דמיונית. אלא שאז אני מגלה שחתיכת חסה ירוקה, אמיתית וענקית תקועה לי בשיניים, מה שאומר שהיא הייתה שם גם כשחייכתי למצלמה באודישן וגם כשניסיתי להראות מאושרת ומלאת חיוניות באוטובוס עם ההיא שכבר ממש יכולה לקרוא לעצמה שחקנית.

לאאאאאאא, למה זה קורה לי?

אני נכנסת הביתה, אהוב בבית, אני מחייכת אליו עם החסה, הוא נקרע מצחוק. אני מספרת לו שזה היה שם גם באודישן. הוא עדיין צוחק. "את האפרוח הכי יפה בעולם, גם עם חסה בשיניים", אני כמעט מתרצה. "הכנתי לך משהו טעים". יש לי שעה. שעה להירגע, לאכול, שהוא יחבק אותי וישכיח את טעמה המר של החסה. הפסקה במירוץ. איזה כיף. הוא באמת הכין לי משהו טעים, הראש שלי מונח בגומחה האהובה עלי. שקט, הבטן לא מקרקרת כבר, נעים.

ו…חזרה לעבודה, מתארגנת להצגה. נשיקה קטנה "אני לא מבין למה את צריכה את כל האיפור הזה", עוד נשיקה. מחיאות הכפיים דוכעות אל תוך החושך התל אביבי, גם הבית חשוך, עכשיו זה רק אני, המחשב והפוסטים שצריך לערוך. לילה לבן, יום עמוס חוויות, מה יביא איתו מחר? לא יודעת.

מה שבטוח – גם מחר אנסה לגרום לפלאפון שלו להתאבד.