דיסקליימר: הכתבה הזו לא משקפת את 99% מהפרילנסרים בישראל, אלא רק את המיעוט של המיעוט הממורמר, שאיבד את דרכו. אולי הכתבה הזאת תעזור להחזירו למסלול הנכון.

 

בזמן האחרון יצא לי להתקל בכמה פרילנסרים שהתנהגו אל הלקוח שלהם מעט בחוצפה. אותם פרילנסרים, ככל הנראה, שידרו לי תחושה של הצלחה, בעקבותיה, לצערי, הם הפכו מעט יהירים. במילותיהם הבהירו לי שהם מרגישים שהלקוח צריך אותם הרבה יותר משהם צריכים אותו לכן מרגישים כי הם יכולים להרשות לעצמם לזלזל מעט בלקוח ובבקשותיו. עבורי, יחסים בין פרילנסר ללקוח הם שותפות, ביותר ממובן אחד. זה מתבטא גם בעובדה שאין בינינו יחסי עובד ומעביד, וגם בעובדה שפעמים רבות אנחנו חולפים בחיי הלקוח לפרויקט אחד ולא למערכת יחסים קבועה (למרות שהשאיפה היא כמובן ליצור עבודה פרילנסרית קבועה מול הלקוח, קרי: ריטיינר חודשי). בהתאם לכך, אני לעולם לא הייתי רוצה להתייחס אל השותף שלי בזלזול, או לחילופין לעבוד עם אדם שמזלזל בי ובצרכים שלי. אז למה בעצם מתרחשת התופעה הזו (והיא נדירה, אני מודה) ואיך ניתן להמנע ממנה?

 

השחיקה משוק העבודה

בגדול, היחס הלא נעים הוא לא בהכרח רק אשמת הפרילנסרים. ישנם כמה ברי מזל שהתחילו את הקריירה שלהם בתור פרילנסרים ולא ממש יודעים מה זה להיות שכיר, אבל רובנו עברנו את המסלול המוכר והיינו שכירים, אפילו אם זה לא בתחום או במקצוע שאנחנו נמצאים בו היום, ולכן אנו מגיעים אל עולם הפרילנס עם מטען, שלא באמת נצבר באשמתנו. אמנם ישנם הרבה שכירים שנהנים מהעבודה ויש להם בוס כיפי והכל אחלה, אבל יש גם כאלה שלא. יש הרבה שכירים שסבלו מהבוס, מהשעות, מהדרישות המוגזמות, סבלו מלעבוד עם לקוחות שאין להם שום אפשרות לומר להם "לא", סבלו מהעובדה כי הם עושים את כל העבודה על פרויקט מסויים ומקבלים במקרה הטוב פירורים בודדים מהתשלום על אותו פרויקט וכו'. לרובנו, אלה שבחרו להיות פרילנסרים, זהו הקושי האמיתי בעולם העבודה. אנחנו פשוט אוהבים להיות עצמאיים, והקושי בעצמאות לא מתקרב, עבור רובנו, לקושי בלהיות שכיר. כאשר אנו מגיעים אל עולם הפרילנס, אנו לעיתים כמו נער שמגלה את העולם הגדול לראשונה. אנו רוצים להנות מהחופש שלנו, מהיכולת לסרב ללקוח, מהיכולת לקבוע תעריפים בעצמנו, רק שחלק קטן מאתנו אולי לוקח את החופש הזה קצת יותר מדי רחוק…

 

אנחנו והלקוח, יחסי אהבה-שנאה

בזמן האחרון יצא לי לשמוע סיפורים או להכיר פרילנסר שאיחר ללקוח בדד ליין בשבועיים שלמים ואמר לי "שטויות. הוא לא ימות בלי הפרויקט עוד שבוע שבועיים", פרילנסר שאמר ללקוח בטלפון "די, אתה מציק לי, לך תציק לאשתך" (אמנם באווירה מבודחת ואפילו חברית, אבל היי… איפה הגבול?), פרילנסר בתחום הצילום שפשוט לא הגיע ליום העבודה, עם תירוץ מגוחך בסגנון "לא התעוררתי", ועוד פרילנסר שהחליט להעלות ללקוח את התעריף מ-100% עליו סיכמו בתחילה ל-150% באמצע פרויקט, סתם ככה, בלי לעדכן.

דוגמה נוספת שהמחישה בדיוק את תחושותיי היא שרשור שנתקלתי בו בדיוק השבוע בקבוצת מעצבים גרפיים בפייסבוק. פותח הפוסט הניח תמונה שכותרתה "חייו של מעצב". התמונה שואלת "הלקוח תמיד ____" ומבקשת מהמגיבים להשלים את המשפט. התגובות לא אחרנה לבוא, וכפי שאולי אתם מצפים, רובן המוחלט לא היה חיובי. המילים שנזרקו לגבי הלקוח היו "טועה", "חי בסרט", "מעצבן", "צועק", "קמצן", "מציק", "רוצה בחינם", "חופר", "חושב שהוא צודק", "מתוסבך" ועוד. תגובות שהפתיעו אותי היו תגובות שכאילו האשימו את הלקוח במה שהכי הגיוני שהוא יהיה כמו "רוצה את התמורה הטובה לכסף שלו!". תגובה שבירור טעונה על הלקוח, איך הוא העז לרצות כזה דבר, כשלמעשה – לא זה מה שכולנו רוצים? תגללו למטה לתמונת מסך מהפוסט בפייסבוק…

 

אז אני באמת לא מאשימה את הפרילנסרים הללו, לעבוד כל היום מול לקוחות פרטיים זה מתיש, גם אני נמצאת שם, ויש לקוחות שיכולים להוציא אותי מדעתי בקלות רבה, וכן,  אולי כל הכעס הזה זה כי נשבר לכם, אולי זה כי הייתם עייפים מלהיות שכירים ולהרגיש לא מתוגמלים במשך שנים לפני המעבר לפרילנס, ואולי אתם מרגישים שמגיע לכם יותר בחיים, אבל… האם אתם זוכרים שהתשובה הכי נכונה ל-"הלקוח תמיד ____" היא – "אחראי לפרנסה שלכם"?…

 

על "ואהבת לרעך כמוך" שמעתם?

ומלבד העובדה שאנו זקוקים ללקוח בכדי להתפרנס, חשוב לזכור שגם אנחנו הפרילנסרים, לקוחות של פרילנסרים אחרים. הרי לא היינו רוצים להיות הזוג שמתחתן והצלם לא מגיע ביום החתונה, לא היינו רוצים להיות אלה שקבעו תאריך יעד להשקת האפליקציה שלהם, עליה הם עובדים שנים, והמתכנת פשוט לא סיים את הפרויקט בזמן שהבטיח, לא היינו רוצים להיות אלה שסגרו עם מעצב על סכום מסוים לעיצוב לוגו וגילינו, אחרי כל התהליך, שהוא מחייב אותנו בסכום אחר לחלוטין, רק כי בא לו. אז למה בכל זאת יש מיעוט קטן בינינו שלא מתייחס לאחרים כפי שהיה רוצה שיתייחסו אליו?

הדבר הכי חשוב לזכור הוא שלהיות הבוס של עצמך אומר שלקחת על עצמך יותר אחריות, ולא פחות. אם בתור שכיר, לא ייצגת את השם של עצמך ויכולת באמת לעשות מה שאתה רוצה כי האחריות לא נפלה על כתפייך, כאן זה בדיוק ההפך. כל פעולה שאתם עושים כפרילנסרים, היא פעולה שמייצגת אתכם, את השם שלכם ואת המוניטין שלכם. והרי, המטרה העילאית היא כמובן לגרום לשם שלכם להראות טוב, לא? אתם בטח יודעים שאחוז מסויים מנתח העבודה תמיד מגיע מפה לאוזן ואחוז עוד יותר גדול מגיע מפורטל XPlace על בסיס פרופיל מושקע עם חוות דעת, ואתם בטח לא רוצים להיות השם הזה שעובר מפה לאוזן ומוצג בפורטל XPlace בתור הפרילנסר שממש אסור לבחור בו. המטרה שלכם היא לבנות מוניטין איכותי ואת זה עושים על ידי שני כלים – תוצרים טובים ושירות איכותי. זה הכל. אם שני אלה מושלמים, אפילו המחיר לא משחק תפקיד, מנסיון. אנשים ישלמו יותר בשביל לקבל שירות ותוצר טוב.

 

קרדיט: ״חייו של מעצב״

תגובות מפייסבוק על לקוחות פרילנסרים

תגובות מפייסבוק על לקוחות פרילנסרים

 

השורה התחתונה

היו מכבדים, מנומסים, זכרו שאתם יוצרים שותפות עם הלקוח ושמגיע לו שתתייחסו אליו כמו שהייתם רוצים שיתייחסו אליכם, ענו ללקוח בחיוך, גם אם הוא משגע אתכם, עמדו מאחורי המילה שלכם, גם לגבי לוחות זמנים, גם לגבי איכות התוצר, גם לגבי המחיר, ובסופו של דבר, אתם תראו שהמקצועיות משתלמת. חד משמעית!

 

האם אתם כפרילנסרים, מרגישים שהעבר שלכם כשכירים השאיר בכם חותם שלילי, או שלהפך, לימד אתכם איך להיות פרילנסרים טובים יותר עבור הלקוח?

 

מעיין מליח, עורכת המשנה של מגזין  XPlace, היא כותבת תוכן ממעלה אדומים. מעיין מעבירה את ימיה בכתיבת תוכן שיווקי במגוון נושאים, ומתן ייעוץ לפרילנסרים וכותבים בתחילת דרכם, אבל בעצם הכי אוהבת לכתוב ביקורות מסעדות. היא נהנית לקום לנוף של מדבר יהודה כל בוקר, מאוד אוהבת ספרים, הופעות ומוזיקה, והיא בעיקר לא מאמינה שהיא זוכה להתפרנס מהדבר שהיא הכי אוהבת בעולם – מילים. תוכלו לראות את הפרופיל שלה ב-XPlace כאן.