זה אינו משבר חובות

למדינות המערב יש בעיה: חוב. כך, בכל אופן, יסבירו רוב הכלכלנים. האמירה נכונה, אך חלולה. הכלכלנים דומים למי שאומר לחולה סרטן כי הבעיה שלו היא שמצבו הבריאותי לא טוב. זה בוודאי נכון, אך האבחון הזה לא מסביר את הבעיה. הבעיה האמיתית של חולה הסרטן אינה שמצבו הבריאותי לא טוב. הבעיה האמיתית שלו היא שיש לו גידול.

חוב הוא רק תסמין
באופן דומה, ועל אף ההתעסקות הענפה בו, חוב מוגזם הוא רק תסמין, סימפטום, של בעיה עמוקה וקשה הרבה יותר שהשתרשה במשך כמה דורות במדינות העולם הנסוג (הקרוי גם בפי רבים "העולם המפותח"). חוב לאומי מופרז נוצר כאשר רמת הצריכה של אזרחיה של מדינה מסויימת נמצאת ברמה גבוהה, עד כדי כך, שרמת יצרנותה של הכלכלה אינה גבוהה דיה בשביל לתמוך בה.

אין פירוש הדבר שכל חוב הוא ביטוי למצב כזה, אך חוב כרוני הנצבר לאורך שנים בלי שחיסולו נראה לעין מקורו בדרך כלל בליקויים מבניים שאינם מאפשרים לכלכלה היצרנית, הרלוונטית, לסבסד את אזרחיה באמצעות פעילות כלכלית שוטפת. הדבר בא לידי ביטוי בכך שיותר מוצרים ושירותים עושים דרכם אל אזרחיה של הכלכלה הלא יצרנית, יוצרת החוב, בעוד הכלכלות המייצרות מוצרים אלה מקבלות לידיה התחייבויות לקבל מוצר כלשהו בעתיד. מטבעות כמו אירו ודולר, למשל, הם פשוט התחייבות של הכלכלה האמריקנית או האירופית לספק בעתיד מוצר. ככל שהולך ונמשך תהליך זה, כך מצטברות אצל הכלכלות היצרניות עוד ועוד התחייבויות (מט"ח).

הצורך של מדינה לייצר גרעונות שכאלה מתחיל בדרך כלל, כאשר חלק גדול של האזרחים במדינה הצורכת עוסקים בפעילות שאינה יצרנית מספיק, במובן זה שהיא אינה מפיקה כמות מוצרים או שרותים המסוגלים לתמוך באורח החיים של כלל האזרחים במדינה. הפעילות הלא יצרנית יכולה לכלול מסעדות, מספרות, בתים, כמו גם ציבור נרחב של פקידים, סטודנטים, פרופסורים ועובדים אחרים הנתמכים ממשלתית באופן ישיר (תקציבים) או עקיף (תקנות וחוקים 'מסדירים'). הצורך בחוב נוצר כאשר כמות הפעילות הלא יצרנית גדולה הרבה יותר מכמות המוצרים החיוניים הנדרשים לרמת חייהם של המגזרים מבוססי צריכה (מוצרים כגון נפט, גז, מתכות, מזון ועוד...) או מכמות המוצרים הניתנים לשליחה מעבר לים כתחליף ראוי כדי לייבא את אותם המוצרים הנדרשים מהמדינות שכן מייצרת אותם.

חברה לא מאוזנת כזו היא מה שאנו מכנים "חברת צריכה." כיוון שחברת צריכה אינה יצרנית דיה בפני עצמה, היא נאלצת לשלוח עוד ועוד מטבעות למדינות היצרניות יותר, על מנת לקיים עצמה. המדינות היצרניות, מצידן, מתחילות להבין בשלב מסוים כי ריבוי המטבעות שבידיהן פירושו שכל מטבע ומטבע קונה להן פחות ופחות מוצרים של הכלכלה הלא יצרנית.

המשבר האמיתי של חברת צריכה מתעורר מכיוון שהצטברות המטבעות של חברות צריכה בקופותיהן של מדינות יצרניות יותר מביאה לכך שהאחרונות מתחילות לתבוע יותר מטבעות עבור כל מוצר שהן שולחות, מה שמביא לעליית מחירים (תופעת פיחות המטבע, המכונה בשלבים המאוחרים יותר גם בשם "אינפלציה").

גם מדינות יצואניות, ואפילו מדינות יצואניות ללא חוב ניכר, עשויות להיות חברות צריכה. הסיבה לכך היא שחברות צריכה במדינות יצואניות נולדו והתבססו כתוצאה מההכנסות שהתקבלו מייצואם של מוצרים לאזרחיהן של חברות צריכה בעלות חוב תופח. משום כך, גם יצואניות מזרח-תיכוניות קטנות (בלי שמות) המונות, נאמר, כשמונה מיליון תושבים, עשויות לסבול מתופעת התפוררותן החברתית והכלכלית של חברות הצריכה גם בתוכן, ממש כמו במדינות אליהן היצואניות נוהגות לייצא.

עליות מחירים בישראל
אם האירו והדולר הם אלה שמאבדים מערכם, בגלל חובות של המדינות המשתמשות בהם, עולה התהייה מדוע דווקא אנו, היצואנים, חווים עליית מחירים גבוהה מזו של המייבאים.

התשובה לתהייה זו היא כי הירידה ברמת החיים של המדינות המייצאות, שהיא תוצר של ירידת רמת החיים במדינות החוב, יכולה להתרחש בשני אופנים: בלי התערבות של הבנק המרכזי בשוק המטבע; ועם התערבות כזו של הבנק המרכזי.

במקרה הראשון, כשאין התערבות של בנק מרכזי, נגרמים בשלב הראשון הפסדים ליצואנים כתוצאה מירידת ערכי המטבע הזר שהם מקבלים ממדינות החוב. כתוצאה מכך מתרחשת התכווצות של מגזרי ייצוא מסויימים, כמו גם של מגזרים אחרים מבוססי צריכה האופייניים לחברות צריכה, עלייה ברמות האבטלה, ירידה ברמות השכר וירידה בשיעור גביית המיסים של הממשל. כל אלו מחייבים כריתה חלקית של ה'זכויות' הבסיסיות המתקבלות מידי הפקידות הממשלתית. לצד אלו מתרחש מעבר של עובדים מענפים יצרניים פחות ליצרניים יותר וענפי הייצוא עוברים שינוי מבני, הכולל שינוי בסוגי המוצרים המיוצאים ושינוי ביעדי היצוא החדשים, למגינת ליבם הריכוזית של היצואנים הותיקים.

האופן השני בו יכולה להתרחש הירידה ברמת החיים אצל המייצאות אל מדינות החוב—וזו השיטה המועדפת כיום על השלטון ברוב המדינות המייצאות—הוא באמצעות סבסוד של יצואנים, תוך הקרבת המטבע המקומי (פיחות), כדי לאפשר את סבסודה של חברת הצריכה שמעבר לים ושל הגופים הסוחרים עמה, כל זאת על חשבון אזרחיה של המדינה המייצאת, ובמטרה להמשיך ולגלגל את כדור השלג ולהנציח מערכת כלכלית שיכולתה לשאת את רמת הצריכה של אזרחיה הולכת וקטנה.

כך או כך, בשני המקרים התוצאה הסופית זהה: ירידה משמעותית ברמת החיים של מדינות לא יצרניות ובעלות חוב מעבר לים תוביל לירידה משמעותית ברמת החיים במדינות שכלכלתן מבוססת במידה רבה על קשרי מסחר הדוקים עם הכלכלות השוקעות האלו (למאמר מקיף יותר בנושא, ראו מאמרי באתר "אנֹכי" מאוגוסט 2012: "מדוע באמת עולים המחירים").

השלבים האחרונים בחייהן של חברות צריכה עומדים בסימן הצער האלים של חבריה: הפגנות המוניות, לעתים אף אלימות, שמוקדן עליות המחירים עצמם. העלייה במחיר אינה מופיעה תמיד תחת שם זה. לעתים ההפגנות קמות נגד 'תאוות הבצע', 'בעלי ההון' או 'החמדנות'—אך תחת כל השמות והכינויים, המחאה היא נגד שינוי במחירים, אינדיקטורים המושפעים מצד ההיצע לא פחות מצד הביקוש.

כאשר קיימת בעיה בצד ההיצע, בעיה הנובעת מחוסר יצרנותן היחסי של חברות הצריכה, ההפגנות לא יועילו, כמובן. יצוא החומרה או הרהיטים לא יגבר בעקבות הפגנה נגד עליית מחיר הדלק. אבל את הפסיכולוגיה האנושית לא ניתן לשנות, כמובן. התפישה הרווחת היא כי "בדורנו" איננו כפופים לחסרונות ולמגבלות שאפיינו את המין האנושי בכל שנות קיומו. אנו מצויים בדור בו השפע ניתן להשגה בלי להיטרד בייצורו. וכך, במקום הריקודים השבטיים למען גשמי ברכה בשנה הקרובה יש לנו הפגנות המונים בכיכרות, באמונה כי ניתן לשפר את רמת חייהם ולהגביר את הצריכה בכך ש"נצא לרחובות ונשמיע את קולנו." שם בכיכר, תחת ידיהם המונפות של מיטב כהני השאמאן המודרניים, הזמרים והמשוררים בני התקופה, יעתרו השמיים וימטירו את גשם המוצרים המיוחל.

הסיבה לעליות המחירים אינה רשעת ליבם של יצרנים ואינה מתרחשת 'סתם כך'. היא קשורה בעקרונות כלכליים ברורים. עליית המחירים נבעה ועדיין נובעת מגידול לא פרופורציאנלי בכמות ההתחייבויות של חברות צריכה, כתוצאה מהפער המעמיק שבין החלק יצרני והחלק הלא יצרני של אותן חברות, פער הנובע בעיקרו מבעיות חברתיות וכלכליות מבניות—פער ההולך וגדל במשך השנים בד בבד עם צמיחתה והתבססותה של דת הזכויות, המאפיינת את חברות צריכה.

דת הזכויות
כשאנו מבינים כי חוב הוא רק תסמין של הבעיה ולא הבעיה עצמה, ניתן להפסיק לחפש את הישועה במספרים ולהתחיל לבחון את הערכים ואת המוסר המאפיינים את חברות העולם הנסוג של ימינו.

לשם כך עלינו לבחון את האידיאולוגיה שצמחה בו, אידיאולוגיה שהיא תוצר של עקרונות וערכים שהשתרשו במדינות אלה במשך עשרות שנים. זוהי אידיאולוגיה המונעת מרגשות ותקוות אנושיים בסיסיים מאוד, ומהאמונה כי ניתן לנתק את הקשר הטבעי שבין יצירה לצריכה. הרעיון הבסיסי בהקמתה של מדינת הרווחה היה להסיר מהאזרח את האחריות לגורלו, ולהותיר לו לעסוק בדברים אחרים, 'נעלים' יותר. להעסיק אותו בתרבות ובפנאי, ושחלילה לא יעבוד יותר משמונה שעות. התוצאה היתה העברתה של האחריות האישית לידי קבוצה מצומצמת של פקידים, עליה הוטל להכווין באופן מרוכז את חייהם ובחירותיהם של מיליוני אזרחים באמצעות מנגנונים בבעלות או בחסות ממשלתית, שיבטיחו רמת צריכה גבוהה, תמידית, ומובטחת (או בקיצור, דמיונית).

מדינת הרווחה הייתה ניסיון לייצר ביטחון מוחלט בעולם בו אין דבר בטוח. למעשה, היה זה הרצון האנושי ההיסטורי ועתיק היומין להאמין כי גורלו של האדם כלל אינו בידיו. ואם נחזור שוב למקורות העבר, עת היה גורלו של האדם נתון בידיהם של פסלים, אלילים או רוחות השמיים, הרי שבצורתם המודרנית הוחלפו אלה בגוף הקרוי מדינה. אמונתו של האזרח ביכולותיה של המדינה לדאוג לו נתפסה בחברה בה הוא חי כדבר שגור ו'נורמלי', שאינו דומה כלל לאמונות ה'פרימיטיביות' של העבר.

המשבר הכלכלי הנוכחי אינו כלכלי כלל ועיקר. משום כך, כתום העשור הקרוב, בו תסתיים דרכה של המערכת הפיננסית הנוכחית (מה שיקרא בפי המומחים 'רפורמה'), גם אז לא יבוא המשבר על פתרונו. פתרון של משבר מסוג זה מצריך דור שלא יודע על 'חובותיה' של המדינה כלפיו ואינו סבור כי יש לו 'זכויות' מוקנות—דור שלא התחנך וגדל על הערכים המאפיינים את חברות הצריכה.

הצד העצוב בסיפור הוא כי ההיסטוריה מלמדת כי לפני הבשלתו של דור חדש כזה צריך הדור הקודם לבוא אל קיצו ולחזות במו עיניו בטראומה של קריסת המערכות המלאכותיות אותן יצרו הוריו עבורו. אם להשתמש בסיפור הילדים הנבואי באופן מעורר התפעלות, הרי שהוריו של הדור הנוכחי, ממש כמו דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ," הלכו בשביל האבנים הצהובות לממלכה אשר בה, האמינו, ניתן יהיה להפקיד את גורלם בידיהם של פקידים וקוסמים, להם סיגלו תכונות ואיכויות שכלל לא היו להם, רק כדי לגלות שההבטחות היו ריקות ושאין שום קוסם בסופו של השביל... רק פקיד ממשלתי, עייף וכפוף, הנועץ עיניו בשעון שעל הקיר, מחכה שהמחוג יראה כבר ארבע.

—"הגענו כדי לקבל את ההבטחה שלנו, הו עוץ."
—"איזו הבטחה?" שאל עוץ.
—"הבטחת שאם נחסל את המכשפה הרעה תשלח אותי בחזרה לקנזס," אמרה הילדה.
—"והבטחת לתת לי מוח," אמר הדחליל.
—"והבטחת לתת לי לב," אמר איש הפח.
—"והבטחת לתת לי אומץ," אמר האריה הפחדן.

וכעבור רגע נמלא לב כולם בפליאה, שכן במקום בו ניצב המסך ראו כולם איש זקן וקטן, עם ראש קרח ופנים קמוטות, שנראה מופתע לא פחות מהם.