המדור לחיפוש קרובים

מדי ערב, נקוט היה בידי מנהג, לבקר במתחם המפקדה. זו היתה חוויה מיוחדת במינה, לסעוד בחברת אנשי המפקדה את סעודת הערב, באיחור של שעתיים משעת הארוחה הרגילה. אנשי המפקדה  הם אלו שטרחו על הכנת הארוחה, הגשתה ופינוייה לאחר שנחיל המשלחת  סיים לכלות בה את רעבונו, בתום יום עבודה מתיש. אנשים אלו, כמו איזה פילטר שמן ביישני, המסתתר לו במכלולו של מנוע רעשני, בצל בוכנות הנעות בקצב מסחרר ואומרות – ראו כמה כח אנו מפיקות,  עשו עבודה רוטינית קשה, שבלעדיה , כל המכונה הזו לא היתה מתפקדת. הם דאגו, הרחק מאור הזרקורים וקידמת הבמה, לדלק בגנרטורים שהפיקו חשמל למכונות ההחיאה, לאינקובטורים, למכונת הרנטגן ולתאורה שהאירה את ידי המנתחים התרים להם בגוף הפצועים ההאיטיאני במטרה לאחות השברים. הם דאגו שהמיים יזרמו בברזים, שהשרותים יהיו נקיים, הם הקימו את בית החולים, את המאהל, ודאגו לקיים את הכלל הידוע – למלא את קיבות החיילם עליהם צועד הצבא. הם עשו כל זאת בצניעות ומבלי שנוכחותם תורגש.  

אהבתי לשבת בחברתם ולשמוע את סיפורי "קרבות היום ואחוות הלוחמים" . בהיותם חלקם אנשי קבע, העלינו, ברגע של בדיחותא, זכרונות מתקופת השרות הצבאי מאז 48' ועד היום (גם אם לא נולדתי אז עדיין). כמו תמיד חוזרות ועולות השאלות הבנאליות במפגשים מהסוג  הזה:  מאיפה באת, מה אתה עושה, האם אתה מכיר את פלוני או את אלמוני.  וכאן מתחילה לה פרשיה מופלאה מרחק קילומטרים רבים מישראל, על מגרש כדורגל נידח אי שם בהאיטי.

 גם אני מדימונה, שח לי לפתע אחד הנגדים. עוד זה מתרברב בכור מחצבתו ורב סרן צעיר, שנהג אף הוא לשבת בזו החברותה, מאשר כי גם הוא מאותו הכפר. חישוב מהיר של גילו, מעלה אצלי את הסברה כי אביו עשוי להיות בן מחזורי, פלוס מינוס כמה שנים לכל כיוון ומן הסתם יתכן ולמדנו באותה הכיתה. מה שם אביך אני שואל, הנרי, הוא משיב. תשאל אותו אם הוא מכיר את המורה אגי, אני אומר לו.   

המורה אגי היא אמי, שהיתה המורה של מחצית בתי הספר בדימונה.  אישה משכילה, שהשואה גדעה באחת את משפחתה ואת חוק לימודיה.  לא זה המקום לספר את סיפורה המיוחד, אך גילגוליה השונים מצאוהה אחראית לתכנית ההזנה של בית הספר היסודי "אפיקים" בדימונה.  היה זה המטבח היחיד בעיר, שהגיש מטעמים מרוקנים בטעם הונגרי.  יום אחד, בצר לה, הלינה מנהלת בית הספר, גם היא מתפוצתה של אמי, כי איננה מוצאת מורה לאנגלית. להזכירכם, מדובר בשנות השישים המוקדמות ודימונה של אותם השנים, היתה מעבר להרי החושך ונהר הסמבטיון. מה הבעיה אמרה אימי, שגם שפה זו היתה שגורה היטב בפיה, אשמח  למלא מקום ככל שידרש.

 שמעה של אימי כממלאת מקום  ו��חר כך "המורה לאנגלית - המורה אגי", יצא למרחבי דימונה.  בתוך זמן קצר הפכה להיות מורה בארבעה בתי ספר בעיר ומכאן, שכל דימונאי שני, חייב היה להיות תלמידה של אמי.  אם יצא לכם פעם להתקל בדימונאי, תשאלו אותו איך אומרים בית באנגלית. אם יאמר  "חאוס"  תדעו כי מדובר בעוד קרבן של  אמי ההונגריה.   

אך סטיתי מהעיקר. ללא היסוס מתקשר רב סרן אמיר לאביו.  לא, המורה אגי לא זכורה לו, אבל שמי שלי מוכר לו.  אם איננו טועה, כך הוא, הרי  שהייתי מחזור מעליו או מתחתיו.  

למחרת היום יצאתי ל"אפטר" קצר,  גיחה בת שעות ספורות לסנטו דומינגו המרוחקת שעה טיסה מפורט או פרינס בירת האיטי,  על מנת לחדש את מלאי מחלצותי.  אני מספר לרעייתי, עליזה,  גם היא בת דימונה, ובעצם מי שהיתה חברתי הראשונה מהתיכון, על המפגש המוזר. בהתרגשות ודמעות היא אומרת לי:-בשפת הנוער "די לא נכון!".  האינך יודע במי מדובר?, היא שואלת. לא למען האמת לא. ובכן, היא מסבירה, אם אכן  באותו אדם עסקינן, הוא צריך להיות הבן של מרסל וז'ק בני משפחת אמי, שבביתם ויחד עם ילדיהם ביליתי את מרבית שעות היום, במשך השבוע, בשבתות ובחגים. הקשר שלי עמם נותק, שעה שיצאתי ללמוד בחו''ל, מייד אחרי לימודי בתיכון, ומאז אבדתי את עקבותיהם. ליתר בטחון היא מציידת אותי  ברשימה ארוכה של שמות כל בני המשפחה, האחים והאחיות  ושם הדודה והדוד, סבתו וסבו של רב סרן עמיר, אמו ואבי אביו. 

אני שב למחנה,  מזמן את  רב סרן אמיר, מושיב אותו לצידי ואומר לו: בוא נערוך חידון שמות קצר. הוא מביט בי, משועשע, עדיין לא מבין את פשר העניין.  מי זאת טרז, אני שואל, אחותו של אבא, הוא משיב. מי זו נעמי, אחותו של אבא, מי זה אלברט, אח של אבא וכן הלאה כל שם שאני נוקב בו הוא אח או  אחות עד שלבסוף אני מגיע לסבא ולסבתא הורי אביו.  סימן שאלה גדול מאייר את פני אמיר, מהיכן אתה מכיר את השמות הללו הוא שואל.

ובכן אני עונה, מעתה, למרות שדרגתך בכירה מדרגתי במילואים,  "אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי" שכן  דודך אני.  רעייתי ואביך, בני דודים הם.  

הנרי, אביו של אמיר מתקשר לרעייתי בסנטו דומינגו, והשניים נופלים זה על צווארו של זה, בטלפון, כאילו לא התראו שנים.