פרץ חדד

שלשום העליתי פוסט לזכרו של אבי שנפטר לפני כמה ימים:
"רגע רגע.. אתה הבן של עמר? עמר חדד משרשרת?".
- כן, אני עונה עם פיהוק.
שנים שאני מקשיב למאות הסיפורים על אבא, כבר פיתחתי שאננות.
קצת כמו להיות אבא של יוסיין בולט:
- הבן שלך זכה במדליית זהב!
- אה.. וואלה, עוד אחת.. כל הכבוד לו.
אני מבין את אבא של יוסיין בולט.
- אתה לא יודע מה אבא שלך עשה בשבילנו!
בשבילי.
בשבילם.
בשבילן.
בשביל החלב.
בשבילו.
בשבילה.
בשביל כל העולם..
- אני יודע, אני שומע, כל הזמן.
- לא לא.. אתה לא יודע, אתה עוד קטן..
- מושך בכתפיים.
- יש לכם הרבה זכויות, זכות אבות!
- באמת מעניין אם יש דיבידנטים, אני מהרהר 🤔

זה בגדול סיפור חיי סביב אבא שלי.
כי אבא שלי היה הכי "הכי".
הכי מוצלח
הכי יפה
הכי אהוב
הכי חזק
הכי מצחיק
עם הכי תעוזה
הכי פופולרי
עם הלב הכי טוב
הכי לארג'
הכי גבר
הכי שמח
ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד.....
הוא היה שופע בתכונות "הכי" כאלה שרוב האנשים שאפו לרק אחת מהן.
אבא היה איש חסד שהיחידים שמתקרבים אליו, ממי שאני מכיר - אלו רפיקו ודקל.
קצת חם בחוץ?
"היום אין ביה"ס, תישארו בבית, אני אביא בורקסים ובריקות של אדם".
קצת קר? כנ"ל.
קצת משתעל? נשאר בבית.
המורה כעסה עליך?! זרוק עליה חול על העיניים ותגיד לה שאבא בדרך אליה..
עוד לא נולדה האווזה שגוננה על האפרוחים שלה כמו שהוא גונן עלינו.
כשהוא היה נכנס לחדר, אנשים היו מכבים את האור, כי כבר לא היה בו צורך.
עד גיל 25 הייתי משתעמם מהסיפורים עליו.
מ 25 עד 30 למדתי להעריך אותו, כי זה בערך הגיל שמפסיקים להיות מטומטמים.
מגיל 30 עד 40 כיבדתי אותו מאוד, עשיתי הכל כדי שיהיה מבסוט ממני, שישמח.
היום אני בעיקר בדיכאון, כי אני לא רואה איך אני מגיע לקרסוליים שלו, כאבא, כאיש.
אבא סבל המון בשנים האחרונות.
המון המון.. מעטים יודעים כמה.
בשנתיים האחרונות הוא כבר הפך לסיעודי פר-אקסלנס.
כל הגופים האפשריים הסבירו שמקומו של אבא במוסד, בבית אבות.
"זה טירוף", אמרו, "אף אחד לא יכול להשאיר אדם במצבו בבית, אף אחד".
לך תסביר להם שאבא שלי לא יסיים את החיים שלו בפאקינג בית אבות עם טיטול מלוכלך, מורפיום מוזרק והתעלמות מוחלטת מצעקות הכאב שלו, הפיזי וגם אלו שיוצאים מהנשמה.
אני כל-כך גאה בנו שלא נשברנו.
אני כל-כך גאה באמא שלי, ה' ישמור אותה, על זה שדחתה את הסוף של אבא לפחות ב 15 שנה. על המעשים שלה עוד יכתבו ספר.
בבוקר שבין חמישי לשישי שעבר אבא החזיר את נשמתו לבורא.
אני הייתי איתו לבד.
30 שניות אחרי שנשם את נשמתו האחרונה, ביקשתי ממנו סליחה.
אני לא יודע בדיוק למה, אבל בטוח שיש על מה.
אבא עכשיו כבר לא סובל, ברוך ה'.
תודה ה' שניקית את אבא פה ולא "שם".
תודה ה' שלקחת אותו בטיימינג כזה של צדיקים.
בעצם, ברור..
תודה לאמא שלי על היכולות המופלאות שלך.

אני שמח בשבילך אבא.
למה?
כי כה אמר קהלת - "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו".
החלק השני, בפשט - יום מותו של האדם עדיף לו מיום הולדתו.
אבל, וזה אבל משמעותי - זה תלוי בחלק הראשון של המשפט - "טוב שם משמן טוב".
כלומר, יום מותו של האדם אכן הרבה יותר שמח עבורו מיום היוולדו, אבל רק בתנאי שהיה לו שם טוב בעולם הזה.
ולאבא שלי היה את השם הכי טוב.
בשבילי אני מאוד עצוב.
בשבילך אבא? בשבילך אני שמח.
אני רק מקווה שאין לך פחד גבהים, כי אתה הולך להיות בוואחד גן עדן עליון..
לעילוי נשמת מור אבי - עמר בן שטרונה ע"ה.