במאמר הקודם דברתי הרבה על ההפרדה בין העבודה לבית, איך מבטיחים לשמור גם על חיי משפחה וחיי חברה וגם על עסק צומח ומשגשג. עכשיו הייתי רוצה לדבר דווקא על המצב ההפוך. אם תזכרו, ציינתי שם שני סוגי פרילנסרים, אלה שהיו שכירים ובחרו להיות פרילנסרים כדי להוריד מעצמם קצת עומס ולהיות יותר חופשיים, ואלה שבחרו להיות פרילנסרים כדי לבנות עסק מאפס ומוכנים לעבוד קשה בשביל זה. המאמר הקודם פנה אל הסוג השני, ועכשיו הייתי רוצה לפנות אל הסוג הראשון – הפרילנסר העצלן. לא, אל תעלבו, גם אני קצת עצלנית, הרווחנו את זה ביושר ביום בו החלטנו לוותר על תלוש משכורת סדיר, תשלום זכויות סוציאליות ועוד, אבל כמו בכל דבר, גם כאן המינון הוא העניין.

מוותרים על החופש, במידה

אני ציפור לילה. תמיד הייתי. שעות הלילה הן השעות הכי מעניינות עבורי ואני גם הכי חדה בהן. בהתאם לכך, אני בלתי נסבלת בבוקר. לוקחות לי לפחות שעתיים מהרגע שקמתי עד הרגע שאני מסוגלת לתקשר עם אנשים. במהלך חיי העובדה הזו לא ממש הפריעה לי, כי הצלחתי איכשהו לתמרן את החיים כדי שאעבוד בלילה ואשן בבוקר, אבל ברגע שהפכתי לעצמאית הבנתי שזה כבר לא יעבוד. הלקוחות רוצים לדבר איתי בתשע בבוקר, הם רוצים את התוצרים שלהם ב-14:00 בצהריים ולא ב-23:00 בלילה, וזה גם לא ממש מנומס לשלוח סמס מבקר או אי-מייל עם שאלות בשעה 3:00 לפנות בוקר. יש אפילו לקוחות שיאמרו שזה גורם לפרילנסר להראות לא רציני. בהתאם לכך, הייתי צריכה לשנות את שעות השינה שלי, ועדיין להרגיש ששווה לי להיות פרילנסרית (מה הטעם אם אני לא יכולה לקבוע לעצמי את השעות שנוחות לי?) אז עשיתי ויתור במידה. אני הולכת לישון מתי שבא לי (כי אין טעם להכריח את השינה להגיע) וקמה ב-9:00. אני מתחילה את יום העבודה במיילים, לוגיסטיקה, ענייני כספים, ובשעה 10:00 מתאפסת, מתחילה לכתוב ולהיות זמינה ללקוחות.

היה הבוס של עצמך

אין אף אחד שמכריח אותי. אין מישהו שיושב לי על הראש ומכוון לי שעון מעורר. אין מי שאומר לי "אל תכנסי למיטה בשעה 15:00 לשנת צהריים" ומכיוון שהמיטה ופינת העבודה שלי נמצאות במרחק של מטר וחצי זו מזו, מדובר באתגר קשה מנשוא. אז אני חייבת להיות הבוס של עצמי. אני מדמיינת שאני במשרד עם עובדים, אני קובעת לי סדר יום ברור, ואני מכריחה את עצמי, כי במקרה הזה – אם אין אני לי, מי לי? וזה תקף לכל מיני היבטים ולא רק לשינה. אני לא נכנסת להתכתבות וואטסאפ בקבוצה של החברות למשך שעה, אני לא עונה לטלפון ומפטפטת עם ידיד שלי ל-20 דקות, אני לא יוצאת לסידורים או לקפה עם חברה באמצע היום. אני מגבילה את עצמי. וזה הטריק. במקום בו אין גבולות בכלל, אתם אלה שצריכים לשים לעצמכם את הגבולות, והסביבה שלכם חייבת להבין. אני מודה שבהתחלה החברים שלי לא היו מבינים. "קחי הפסקה של רבע שעה, את בבית! מה הבעיה?", או לחילופין "בואי צאי איתי לקפה לשעה, פשוט תעבדי שעה אחת יותר בסוף היום", אבל לאט לאט הם הפנימו שיש לי בוס, יותר קשוח מכל בוס שהיה לי בעבר – אני בעצמי.

מה המסקנה? איזון. תתפשרו על מה שאתם יכולים, כמו למשל – בלי שיחות טלפון ארוכות בשעות העבודה, ותוותרו לעצמכם במקומות שחשובים לכם, כמו למשל – לא להתעורר בשבע וחצי מדי בוקר. כל עוד תקבעו לעצמכם כללים ברורים, שמותאמים ישירות אליכם, ומבטיחים שגם תקבלו את היתרונות בלהיות פרילנסר וגם תדאגו שהעסק שלכם מתקתק כמו שצריך וממשיך להתפתח – אתם על דרך המלך.

 

ספרו לי, אלו חטאים קטנים אתם מרשים לעצמכם לעשות במהלך היום? האם אתם אנשים של שנ"צ, עושים הפסקות ארוכות, יוצאים לסידורים, או שמבחינתכם יום עבודה הוא יום עבודה ולא מחפפים בו?

מעיין מליח, עורכת המשנה של מגזין  XPlace, היא כותבת תוכן ממעלה אדומים. מעיין מעבירה את ימיה בכתיבת תוכן שיווקי במגוון נושאים, ומתן ייעוץ לפרילנסרים וכותבים בתחילת דרכם, אבל בעצם הכי אוהבת לכתוב ביקורות מסעדות. היא נהנית לקום לנוף של מדבר יהודה כל בוקר, מאוד אוהבת ספרים, הופעות ומוזיקה, והיא בעיקר לא מאמינה שהיא זוכה להתפרנס מהדבר שהיא הכי אוהבת בעולם – מילים. תוכלו לראות את הפרופיל שלה ב-XPlace כאן.