יש שני סוגים של פרילנסרים, כפי שהספקתי להכיר. אלה שבחרו להיות פרילנסרים כי רצו לעבוד פחות, ואלה שבחרו להיות פרילנסרים כי רצו לעבוד יותר. הסוג הראשון בדרך כלל היה שכיר, עבד שעות רבות, התעייף מזה, והחליט שהוא ייצא לעצמאות בה הוא יוכל לקבוע לעצמו את השעות. הרבה פעמים מדובר באמהות שרצו לשלב גידול ילדים ביחד עם עבודה בשעות שנוחות להן, או אנשים שהם חיות לילה ונהנים לעבוד בשעות הלילה ולישון כל הבוקר. הסוג השני הם בדרך כלל אנשים שרצו באמת לבנות עסק, קטן ככל שיהיה, ומוכנים להשקיע בזה את כל כולם. יכול להיות שהם היו שכירים לפני כן, אבל זה לא ייאש אותם, להפך, החדיר בעורקיהם נחישות ומוטיבציה לעשות את זה נכון, והם מקדישים את כל זמנם למחשבה על התפתחות, השגת לקוחות חדשים, ואיך לעולם לא יסרבו ללקוח, גם אם לוח הזמנים השבועי מלא עד אפס מקום. הסוג השני הופך להיות עוד יותר בלתי נסבל כאשר הוא עובד מהבית, ואין שום הפרדה בין חיי בית לחיי משרד.

כשהחיים והעבודה נטמעים זה בזה

כשרק התחלתי את דרכי כפרילנסרית, אני הייתי הסוג השני. מכיוון שעבדתי מהבית ולא היה שעון החתמת נוכחות בסביבה, עבדתי 15 ולפעמים 18 שעות ביום, הסכמתי לכל מחיר שנתנו לי, עבדתי בשבתות, בחגים, בלילות, ולעולם לא הרשיתי לעצמי לסרב לפרויקט, לא משנה מהו. לצערי, אורח החיים הזה גבה ממני מחיר נפשי משמעותי. לא היו לי חיים מלבד העבודה, והייתי כל כך נחושה לבנות משהו טוב ויציב ואיכותי, שלא הבנתי כמה דברים אחרים אני מזניחה. אחרי שנה בה הבנתי שאני מאד מאד קרובה ללשחוק את עצמי ולא להפוך את כתיבת התוכן לקריירה אמיתית אלא לאפיזודה חולפת בחיי – עשיתי סטופ.

אז איך יוצרים את ההפרדה?

קודם כל יצרתי לעצמי מחירון קבוע, עדכנתי את כל הלקוחות על העלאת תעריפים והחלטתי ביני לבין עצמי שיש מחיר מינימום שממנו אני לא יורדת, גם אם זה אומר לסרב לפרויקט. לאחר מכן קבעתי לעצמי שעות עבודה מסודרות. נכון, זה היה בדיוק מה שרציתי להמנע ממנו כשבחרתי בחיי עצמאות מול חיי שכירה, אבל ידעתי שהמסגרת הזו תעזור לי, ועוד ידעתי שהיא אמנם מסגרת, אבל אני זו שיוצרת אותה, ולכן רוב הלקוחות שלי יודעים שאם הם יתקשרו לפני 9 בבוקר כנראה שימצאו אותי עוד ישנה (זכותי, לא?). החלטתי שאני זמינה ללקוחות 8 שעות מדי יום, ועובדת עוד שעתיים אחר כך, מבלי להיות זמינה. כך, כשעומס העבודה דורש את זה, אני כן עובדת 10 שעות ביום (יום עבודה מעט ארוך אבל הוא כולל גם הפסקות במהלכו), אבל לא מאפשרת לעצמי להיות זמינה ללקוחות בכל השעות הללו, כדי לא להשחק ולהסחף. עוד כלל ששמתי לעצמי הוא שהחל מיום חמישי, בשעת סיום העבודה, ועד יום ראשון בשעת תחילת העבודה אני לא זמינה כלל, לא בודקת מיילים ולא משיבה ללקוחות. סוף השבוע מוקדש כולו למנוחה, משפחה, חברים וסידורים.

הכללים הללו היו הכרחיים עבורי ובעיניי, עבור כל מי שעובד מהבית. הפיתוי הקיים בעבודה מהבית הוא גדול – אם רק אעבוד עוד חצי שעה היום, אגיש את הפרויקט ללקוח מוקדם יותר, ואז אוכל לקחת את הפרויקט הנוסף שרציתי, וההכנסות יעלו, והלקוח יהיה מרוצה ו… זה לעולם לא מסתיים. תמיד תהיינה סיבות (הגיונית ופרקטיות, ללא ספק) להמשיך לעבוד עוד חצי שעה, עוד שעה, גם בשבת, גם בערב חג, ואתם חייבים לשים לזה סוף, ולו רק בשביל השפיות שלכם, בשביל היכולת שלכם להמשיך את העבודה הזו לאורך שנים מבלי להשחק. בנו לעצמכם מסגרת, כאילו אתם השכירים של עצמכם, ואל תאפשרו לעצמכם לא לעמוד בה!

ואיך דואגים לא להפוך להיות הפרילנסר מהסוג הראשון? איך שומרים על מוסר עבודה גם כשעובדים מהבית? תשובות במאמר הבא!

מעיין מליח, עורכת המשנה של מגזין  XPlace, היא כותבת תוכן ממעלה אדומים. מעיין מעבירה את ימיה בכתיבת תוכן שיווקי במגוון נושאים, ומתן ייעוץ לפרילנסרים וכותבים בתחילת דרכם, אבל בעצם הכי אוהבת לכתוב ביקורות מסעדות. היא נהנית לקום לנוף של מדבר יהודה כל בוקר, מאוד אוהבת ספרים, הופעות ומוזיקה, והיא בעיקר לא מאמינה שהיא זוכה להתפרנס מהדבר שהיא הכי אוהבת בעולם – מילים. תוכלו לראות את הפרופיל שלה ב-XPlace כאן.