איך למדתי לעצור באמצע החיים

 

 

לפני שנה לערך, אמצע 2024, הכל התפוצץ. הצפה גדולה, משבר תהומי. עד אז, לא הרגשתי את עצמי או את מה שעברתי, עברנו כולנו. ...

חמש שנים אחורה, פברואר 2020;

שמועות נפוצו בעולם על נגיף מסתורי, לא ברור, משתק את המזרח הרחוק. מישהו בסין, אכל עטלף. הזיה גדולה. מה בין זה לחיינו? בישראל הקטנה, מסתבר, מישהו לקח את הענין הזה ממש ברצינות- זה קרה ביום שחזרו כמה בני אנוש ממדינות אסיה לישראל, נבדקו ונטען שהם נדבקו בנגיף הקורונה, בשמו המקצועי covid19. מכאן, גם בישראל החל כדור השלג להתגלגל, ללא שליטה, וללא ידיעה של התמונה הגדולה. את התוצאות של הסאגה הזו- רק ההיסטוריה והשמים ישפטו.

באשר לי- יום לפני שהחיים התהפכו על כולנו, חייתי את החיים במלואם, על 300 קמ"ש בסל"ד גבוה , בלי מרווחים, בלי הפסקות ובלי עצירות- 3 משמרות על מלא- בבוקר עבודה במשרה מלאה, אחהצ ילדים, הסעות, חוגים חברים, הרדמה. ערב – בשארית כוחותיי, יחס לבן הזוג, פעם באף פעם יוצאים ביחד, פה קובעת עם חברה, שם לוקחת את עצמי להליכה. הרבה דברים שנכחו בחיי פסקו ונגדעו , בלי שימת לב – סרטים, הצגות, בינג'ים של סדרות, שוטטות בלי תכלית ובעיקר-לא היה לי רגע לעצמי.

למזלי הרב, ערב המגיפה הייתי, ממוקמת במקום טוב יחסית בסולם הצרכים של מסלאו- בן זוג , 3 ילדים , עבודה וותק במגזר הציבורי. דירה מתוקה בצד הירוק של תל אביב. המשפחה שלי- גרה בסמוך אלינו. והקהילה, הו הקהילה. הקהילה סחפה אותי והוציאה ממני דברים נפלאים, הרבה השראה, שלמזלי הרב לא פסקה, גם כשבקושי יש שאר רוח. חברים חדשים, שנוספו לקיימים, קשרים לחיים ולדרך, חברי אמת בלב- נמצאים מרחק בנינים או רחובות ספורים ממני. ועוד נגיע לזה בהרחבה.

בשלב זה, הגיעה הקורונה, עוצמתית וחסרת רחמים. אז גם החלה מערבולת- לאומית, קולקטיבית ואישית.

בתקופה הזו, הרגשתי, לראשונה, את כוחה של עצירה. עצירה מסוג ברקס חזק. הכל. לא נסיעות לעבודה או בכלל , לא בילויים , לא לים וללא אויר. משפחתי הגרעינית וקפסולת אמותינו. אז היה שוקינג, אבל לא מספיק כדי למנף למשהו. כי במקביל, ובהמשך ישיר לחיי עד אז, לא היה רגע דל בשנת 2020, יחד עם המגיפה והסגר העולמי וחוסר הודאות. לימודים ועבודה מהבית, ענין בריאותי לא צפוי ומשנה חיים עם הבן הקטן. במקביל, זכיתי לרגע מכונן של הכרה ביכולותיי היזמיות, בעיקר יזמות חברתית , מצד אחד- עם ומצד שני - היסחפות למאבקי כוח ואגו שגדולים ממני.

כאפה אחרי כאפה אחרי כאפה. קצת ליטוף, ואז שוב כאפה. כואב, אבל מנטלית – מצליחה לשמור על יציבות, ראש מעל המים ואפילו להגיב ולפעול באופן ששוב, כמו בצבא, כמה עשורים לפני, הדברים מתכווננים בסופו של דבר עבורי ולטובתי. אח"כ, הבנתי שקוראים לזה חוסן. וכך, בצידה השני של המגיפה, בשלהי חודש מאי 2021, אני מוצאת את עצמי בתפקיד חדש,מרתק ומרגש, אנשים מדהימים ומופלאים. ושוב, נסחפת לעשיה המבורכת והמיוחלת. רגע, מיוחלת?? ימים יגידו. ...כי גם התהליך המכונן הזה–קורה תוך כדי תנועה, ללא השהייה, רק ידיעה שזה היה הצעד הנכון ביותר לתקופה זו. ולפי המוטו שמלווה אותי כל חיי– לא להסתכל אחורה בזעם, לא להתחרט, הפנים קדימה. להווה נדאג בעתיד.

והזמן, כהרגלו וכדרכו, רץ, העולם חוזר למסלולו, בקצב כפול ממה שהיה טרם המגיפה. מכונת הכביסה המודרנית מסתובבת ב 800 סל"ד (סיבובים לדקה) – והסחיטה, בהתאם – מהירה, מתישה ומתסכלת. אבל המציאות מחייבת ואני חוזרת ל-3 המשמרות. ללא נשימה.

מקבלת תפקיד חדש בעבודה, תפקיד עם הרבה סמכות ואחריות, והקמה מאפס. כמו שאני אוהבת. או, כך לפחות חשבתי. ויוצאת לדרך המפותלת, אי שם בקיץ 2022. מרגישה את הדרך היטב- בפניות הרבות, בעיקולים החדים, באינספור התמרורים – חלקם תמרורי הכוונה, חלקם תמרורי אזהרה. מתחילה את היום בלי לדעת איך ועם מה יגמר. רצה ממקום למקום, פגישה לפגישה, חזרה לנקודת המוצא- פיקוח על שיפוץ, ישיבות צוות, סמול טוקס קטנטנים, ריצה למשרד השני שהיה לי באותה תקופה בצד אחר של העיר- לעשיה נוספת, מיילים ופגישות. משם- דוהרת הביתה והופ- משמרות .ושוב- נגמר היום. וחוזר חלילה.

אחרי 10 חודשים קדימה, ספטמבר 2023 ,הדברים מתחילים להתייצב – השיפוץ מתכנס אל סיומו, יש אנשים להמשיך איתם את הדרך או חלקה. דוחקים בנו לפתוח את המקום בהשקה חגיגית. וכך קורה, בין כסת לעשור, עשרת הימים הנוראים, ובתרגום חופשי- שבועיים לפני ששוב חיינו מתנפצים. ביום ההשקה אני לא במיטבי, בלשון המעטה- מעט הנשימה שהיתה לי הופכת לקוצר נשימה, אני מרגישה שחום גופי מטפס גבוה והשרירים כואבים. והגוף, כידוע, לא משקר ולא מזייף. ההילוכים יורדים באופן אוטומטי ואני צולחת את הארוע בזכות אנשים טובים ואהובים שמקיפים אותי. למזלי הטוב, רגע לפני שאני קורסת, מספר ימים אחרי, אנחנו יוצאים לחופשת חגים ארוכה שצפויה להמשך שבועיים.

6.10.2025 – יום שישי בבוקר, ערב שמחת תורה. אנחנו מסיימים חופשה מנחמת ומרגיעה עם חברים, במצפה רמון. מזג האויר מדהים, אנשים טובים, העתיד נראה מבטיח. משם, נוסעים לצפון, לחגיגת בר מצווה של חברים לבנם המתוק. נוסעים מספר שעות, מצב רוח טוב, חגיגה צנועה (עדיין מצומצמת בהשפעת הקורונה). מסיימים את היום בחיבוקים, נוסעים דרומה, מגיעים בחצות, מעיפים מבט לראות מה שלום הסוכה שאנחנו בונים כל שנה ומשמחת את הילדים. עולים לדירתנו המתוקה בקומה השניה רצוצים אך עייפים.

6 שעות לאחר מכן –בוקר שמחת תורה הארור- 7.10.23. ישראל חווה מתקפת טרור מפתיעה ואכזרית. אזעקות בלתי פוסקות. אלפי קורבנות, מאות חטופים, תינוקות, קשישים. שקט מחריד בכל המדינה. בשעות הצהריים בן זוגי יוצא לשירות מילואים פעיל מאוד, תקופה שסופה אינו ידוע. תקופת חיינו החדשים.

את מחצית השנה שאחרי ה- 7.10 העברתי במתכונת שונה ממה שהייתי רגילה עד אז ,אפילו ביחס לתקופת הקורונה. מצד אחד תקופה מאוד ביתית, כולנו (חוץ מבן זוגי) שהינו בבית 24/7. בהתחלה- כוננות גבוהה, ריצות למקלט, התארגנויות בין לבין. אח"כ הילדים התחילו ללמוד מהבית, יום לא עמוס בהתאם למצב, לי התאפשר לעבוד מהבית בשלב הזה, לאור הנסיבות. ואז נכנסנו שוב לבלימה, אבל מסוג שונה ממה שחוינו עד כה.

כחודש לתוך המלחמה - משהו בי מבעבע...

עם שוך סערת ההלם, הפחד וההסתגרות, נכנסנו לאיזו "שגרת מלחמה". כלומר- אין שגרה מובנית, אבל לפחות יש שקט, אין הפתעות. ולא, זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע. היה אפילו קשה, בלתי נתפס.דווקא בגלל שהתרגלתי להיות בקצב מאוד גבוה, בפומו תמידי (פחד מלפספס משהו), והמוח- מטנטן בלי הפסקה.

 בהתחלה, הברקס החזק הזה גורם לי לאי נוחות, חוסר שקט. הילדים, להבדיל ממני, מאוד אהבו את הרעיון של לא לעשות כלום.אני הייתי בהצפה, הסתובבתי כמו אריה בכלוב ורק חיפשתי מה לעשות.

יום אחרי יום, תחושה של מועקה גדולה, ריקנות שהזדחלה לבטן, תחושה כמו של התקף חרדה, כאילו יש משהו שאני אמורה לעשות ואני לא על זה, אפילו, בהגזמה, מחשבות על אולי אני , הקטנה, יכולה לפתור את המצב, כאילו זה בשליטתי.

ויום אחד, ביום ה-מי סופר לשגרת החירום ש"הורגלנו" אליה, ביום הזה התחיל משהו. אותו יום נפתח , כהרגלו, בלי שגרה, חוץ מלקום מהמיטה- עוברים מדבר לדבר, ממשימה אחת למשנהה , זומזום בעבודה, זום לימודים, זום העשרה , וכל הדינמיקה הכרוכה בפרוטוקול.. ופתאום- הראש מתחיל להלום בי, לא יכולה יותר לשמוע שום דבר, מרוב אינספור הקולות בראש ואלפי המחשבות. פתאום מוצאת את עצמי מחזיקה את ידית דלת הכניסה, פותחת את הדלת – ועוברת את מפתנה, לצד השני. לכאורה, לא משהו חריג, לצאת החוצה, אבל הפעם הרגיש לי כמו יציאה אחרת.

ברגע הזה - הסתכלתי על הילדים המתוקים והתמימים שלי- אחת רובצת על הספה, השניה פותחת את המקרר בפעם ה-20, השלישי משחק בטלפון- עולם כמנהגו בסך הכל. הלב התחיל לפעום חזק, כסימן מוסכם, שהכל בסדר, אפשר לצאת ולנשום. עדכנתי את הילדים שאני יוצאת לסיבוב קצר. כל הסיפור הזה שאני מתארת לקח ,אולי 7 שניות, וכבר הייתי ברחוב. חופשיה לגמרי! לבד! מה קורה פה ?

השעה היתה קרוב ל6 בערב, ורגליי לקחו אותי מאליהם, בלי לדעת לאן. אמיתי. התמסרתי והלכתי בצעדים בוטחים על המדרכה, העצים שכבר התחילו להשיר את עליהם, כהכנה לשלכת, רכנו אליי. ככה הלכתי פרק זמן, בלתי ידוע, מסתכלת לכל הכיוונים ברחוב שממילא היה ריק ושומם. כשרציתי לראות כמה זמן עבר מאז שיצאתי מהבית, הושטתי את ידי באוטומט לכיוון הפנים ואז הבחנתי- אין לי שום דבר ביד! במיוחד לא המכשיר המלבני הזה שרוטט בלי הרף אֱֱֱו מתריע או שאנחנו מציקים לו ושולפים אותו כדי לקבל מידע לא רלבנטי. הטלפון הנייד שלי..משוש חיינו! הוא לא פה, הוא לא מחובר, לא צמוד ולא משודך אליי,

!!!!!.IM FREE

התנועה האוטומטית הייתה לנער את שתי הידיים ולמתוח אותן, ותוך כדי הרגשתי שחיוך מתפשט על פניי. בשלב הזה כבר לא הרגשתי את המדרכה שמתחתיי, ממש הולכת נגד הרוח ... תחושה שהמילה הכי קרובה לתאר אותה היא הקלה, רווחה. הרמתי את הראש וקלטתי את בית הקפה שבתזמון מושלם נפתח חודש לפני אירועי הזוועה, מקום שייחלתי לפתיחתו כל כך הרבה זמן, ומפאת חוסר הזמן לא הצלחתי לבוא ולהתמקד בפלא . הסתכלתי בהשתאות מסביבי, ספק רואה ספק בוהה בנקודות הקטנות שהתגלו כאנשים ,שהסבו מסביב לשולחנות מרובעים. בסמוך לאחת הפיאות של בית הקפה, נגלה לעיני עץ רחב צמרת, מן הסתם היה שם כבר שנים קודם...אלא שכעת היה מסביבו ספסל עגול מרוצף בפרקט חום בוהק, מזמין לשבת מסביבו. צמרת העץ נראתה זוהרת מהרגיל, כמו מתענגת ומתפארת על ההכרה, על השדרוג, ממש תמונה שלקוחה מהספר "העץ הנדיב" , לפני שהעץ ננטש על ידי הילד/איש.

לא היה לי ספק מה אני עושה ברגע הזה- התקדמתי בצעדים גדולים אל ככר העץ (ככה אני מכנה אותה מאז), התיישבתי, ונשמתי עמוק. התבוננתי על הרחבה, שעד לפני כמה חודשים היתה נטושה, מכוערת ומזוהמת. הלב התרחב למראה הנקיון והעומק שהתגלו לפתע עם המבנה, הלא מאוד יוצא דופן, פרט לדלפק שמאחוריו עמדו בחור ובחורה צעירים, מחויכים, שנראו כמעט חסרי דאגות- ושוחחו ביניהם שיחה שנראתה קלילה וזורמת. הסטתי את מבטי ימינה מהם, והסתכלתי על יושבי בית הקפה- בהיתי במיוחד באיש שישב ושתה אספרסו, ביד אחת סימס במכשיר הנייד וביד השניה ליטף כלב קטן, והכלב כמובן נענה לליטופו. דקות ארוכות בחנתי את האיש וכלבו, את הזנב המכשכש מצד לצד, את הבעת פניו של האיש שנראה אמנם מוטרד במשהו אבל מדיי פעם הגניב מבט אל הכלב וחייך אליו. מבלי משים, חייכתי גם אני, ואפילו לא קלטתי כמה פעמים כבר חייכתי ב10 הדקות האחרונות. לא ידעתי אפילו כמה זמן חלף, לא היה לי גם איך לבדוק כי כאמור – טלפון חכם לא היה לי בהישג יד, ושעון יד לא ענדתי.

ככה ישבתי, דקות ארוכות, מסתכלת על המתרחש מולי. תוך כדי , בשקט היחסי שהצלחתי להשיג בעת ההתבוננות הקטנה, הרגשתי את הנשימה שלי, שמעתי את הכלב נובח, שמתי לב שממש נחמד לשבת בפינה הזו , על דק העץ, נקודת בהייה טובה, במיוחד למי שלא בא למטרה מסוימת ורק רוצה לנוח רגע, להרגיש את עצמו. כמה חודשים מאוחר יותר, הסתבר לי שמה שעשיתי הוא למעשה … מיינדפולנס... ועוד נרחיב.

ה"הארה" הזו אולי נשמעת קלישאתית ודרמטית אבל היא היתה הסימן – סימן שאני מוכנה. מוכנה לעצור. להתבונן. לשקול. לחשוב. לקדם את חיי! ככה הרגשתי באותו היום.