הרי רוב ההחלטות שלנו נלקחות בהינף יד. כן, יש התלבטויות, יש התעייצויות, יש לילות ללא שינה. אבל אם נתמקד ברגע הגורלי שבו נלקחה ההחלטה, נבין שהיא בסך הכל באה כתוצר של ייאוש, של לבטים לא גמורים, של הבנה ששום כמות של חישובים בעולם הזה לא תוביל אותנו להחלטה שלמה מכל הבחינות.
לא תמיד קל לי להודות באמת המוחלטת שעומדת מאחורי כל החלטה שנלקחה במהלך החיים שלי, בעיקר כי לרוב היא נחבאת בצילה של מערבולת חישובים עצומה לאין שיעור, ובכך נחבאת גם מפניי, מפני לוקח ההחלטות בכבודו ובעצמו. את מערבולת החישובים לקחתי ועיבדתי ואמדתי באופן מודע עד כאב לפני שתרגמתי אותה להחלטה שקשרה את גורלי בגורלה, אבל האמת היא שלא מסכת החישובים היא שבהכרח עשתה לי סדר של ממש. היא רק חשפה כאוס גדול הרבה יותר באשר לגורמים המניעים בחיי. היא נתנה את הגושפנקא לכך שבחיים לא אהיה מסוגל לקחת החלטה משמעותית מבלי להקריב קורבן שכלתני כלשהוא, מבלי לוותר על נדבך מהותי שקיים בי, מבלי לשאת על גבי מטען של בלבול שלא בהכרח מתכלה עם הזמן.
כל המסע הפרטי והצנוע שלי התחיל כשהייתי צריך להחליט, כשהייתי צריך לקחת צעד אחד שישבור את התנועה המתמדת של שגרת החיים. לפי חוקי הטבע, כל התערבות כנגד תהליך שהולך בכיוון מסוים – דורשת כמויות אדירות של אנרגיה. כך שכדי לקבל החלטה כזו ולהוציא אותה לפועל, לא מספיק רק רצון טוב, יש צורך במאגרי תעוזה ואנרגיה בלתי נדלים שמקורם אף פעם לא ברציונל. הרציונל הוא טוב ויפה עד נקודה מסוימת, כל עוד הדברים נעים במסלולם ונדרשות רק התאמות קטנות ושיפוצי מסלול, כמו חסמי הברזל האלה ששמים באולמות באולינג בצדדים, כשלא רוצים שהכדור יוסט מדרכו המיועדת.
יש תבונה טבעית גבוהה יותר מהשכל המודע, מההגיון, מהרציונל, והיא נמצאת איפשהוא עמוק עמוק בדבר הזה שאליו נורא קשה להגיע במאמץ מכוון. מי שהצליח לגעת בה בדרך המקרה ודאי כבר יודע כי טמונות בה כמויות לא נגמרות של אנרגיה והשראה שמחכות שהרציונל יפסיק לדחוק אותן לפינת הנפש ויתחיל לתת להן מקום. הסקפטיים בינינו כמובן יהיו אסירי תודה לרציונל שהביא אותם עד הלום, שהפך אותם למי שהם, שדחף אותם במעלה המדרגות, אבל אני הייתי ממליץ להיות קצת מאופק יותר באשר לקביעת זהות הגורם המניע.
הרי רוב ההחלטות שלנו נלקחות בהינף יד. כן, יש התלבטויות, יש התעייצויות, יש לילות ללא שינה. אבל אם נתמקד ברגע הגורלי שבו נלקחה ההחלטה, נבין שהיא בסך הכל באה כתוצר של ייאוש, של לבטים לא גמורים, של הבנה ששום כמות של חישובים בעולם הזה לא תוביל אותנו להחלטה שלמה מכל הבחינות. וזהו כישלון טוטאלי של הרציונל, שקרס לחלוטין לאחר שלא עמד במאמצים. במקומו, משהו פשוט בהרבה יכנס לתמונה וכאילו יזיז את דפי הנוסחאות מהשולחן ויאמר 'תם הזמן, מה החלטת?' ומשהו ממך יענה לו בכניעה שאתה תלך לבסוף עם האינטואיציה, ותלחץ אנטר.
אבל נחשו מה? זו בדיוק האמת המוחלטת שעומדת מאחורי כל החלטה שלקחנו וניקח אי פעם.
החלק המעניין הוא שרוב האנשים יעדיפו להלביש נרטיב שיאפשר להם לחיות בשלום עם נסיבות חייהם, שדרכו יוכלו להסביר באופן הכי שכלתני את כל הפעולות שבהן נקטו עד הלום, אבל האמת היא אחרת. והרגעים המכוננים בחיים תמיד יגיעו מהמקום בו החשיבה ההגיונית נפסקת, וסוג אחר של אינטליגנציה מתחיל לקחת פיקוד.
הגיע זמני להכיר בעצמי כתוצר של חוסר הגיון מוחלט, של קונפליקט תמידי, של אדם שמתחוללות בו תמורות הרות גורל חסרות פשר, ובמקום להשגיח על כל זה בעזרת משטרת ההגיון, לסמוך על זה. לא כי איבדתי את עצמי ביחס לעולם, אלא כי הבנתי שכל ניסיון להסביר באופן אנליטי את הדרך והסיבה לכל החלטה שלקחתי, הוא הסתתרות גסה מפני האמת.