סטודיום פונקטום

בתאריך 22 אפריל, 2019

כל יצירה צלומית ניתנת לקריאה בשתי רמות, האחת אינטלקטואלית - תרבותית, חברתית ופוליטית, והשניה - רגשית המעוררת ריגוש או עונג.

סטודיום פונקטום

לפני שנים רבות עוד נהגתי ללכת באדיקות רבה לתערוכות בכלל, וכאלו שעסקו בצילום בפרט. הימים היו ימי טרום האינטרנט כפי שאנו מכירים היום, וכדי להתחבר לשפע חזותי היה עליך לרכוש ספרים או ללכת למוזיאונים וגלריות. איפשהו במהלך הזמן התחלתי מואס בעבודות הצילום שהוצגו בהם. רבות מהעבודות היו "אינטלקטואליות" ודרשו הבנה שלהן בתוך קונטקסט חברתי ותרבותי, פוליטי ואמנותי, שאם לא הכרתי, מצאתי עצמי בוהה בהן. אך גם אם הכרתי, לכל היותר אמרתי לעצמי "אוקיי, הבנתי, אז...",
הקונטקסט הזה שימש מעין מתווך בין האמן לצופה, מתווך מיותר לטעמי.

אני עצמי העדפתי תמונות "רגשיות", כאלה המשמשות "טריגר" המפעיל אצלי רשת אסוציאטיבית אישית מאוד, ורגשית מאוד, ורק לעיתים רחוקות מצאתי משהו כזה, או שהיה שילוב של השניים.

וכך הגדיר רולאן בארת, תיאורטיקן הצילום הנודע את ההבדל בין השניים: ה"סטודיום" הקורא את היצירה במישור התרבותי, פוליטי, חברתי שלה, וה"פונקטום" החווה חוויה אישית ורגשית מענגת, או טראומטית, בהתבסס על ניסיון החיים של הצופה.

את התמונה צילמתי במהלך טיול עם אשתי בפראג, במלון שבחדריו כאילו עצר הזמן מלכת אי שם בשנות החמישים בפראג הסוציאליסטית. מוזמנים כל אחד ואחת, לחוות את הסטודיום או הפונקטום שלכם.

מאמרים נוספים...