מורידה נימוס

בערב הראשון בפלטנברג ביי, ט‘ הציע ללכת למסעדה. הלוואי שהיה אומר לי מראש שהוא חושב על מסעדה יוקרתית, כי לבשתי מכנסי טרנינג ומעיל פארקה. בכל זאת, הדירה שמצאנו היתה זולה בטירוף והמקרר היה ריק, אז חשבנו שערב אחד אחרון בו נשחק זוג אוליגרכים לא יזיק לאף אחד.

המלצר היה בחור צעיר ומסביר פנים. אחד מאותם אנשים שנתינת שירות זורם להם בדם ונותן להם נחת. הוא פתח את בקבוק היין ושאל מי יטעם.

הופתעתי.

לפני עשור, הייתי מלצרית במלון 5 כוכבים. העבירו לנו קורסים מפרכים על נתינת שירות, שרובו היה על הגשת היין. ההוראות היו יצוקות בברזל: עליך להציג את התווית לגבר, הוא מאשר, לפתוח את הבקבוק ולמזוג לגבר. על הגבר לרחרח, לטעום, לאשר שוב ואז על המלצר למזוג גם לגברת. אף אחד לא שאל מי יטעם, כולם הניחו שזו המשימה של הגבר.

ט‘ מיד אמר שאני אטעם, והמלצר מזג לי יין. זו היתה חוויה חדשה עבורי. אני מבינה יין טוב, וקיבלתי את התפקיד בהחלט בכובד ראש, אבל הרגשתי כמו שחקנית מחליפה להצגת תיאטרון שראיתי מאות פעמים בעבר. לבשתי ארשת מבינה, נתתי ליין כמה שניות לנשום ונכנסתי לדמות: סובבתי את היין בכוס, רחרחתי, טעמתי. לא גרגרתי למרות שעושים את זה בסרטים, כי זה מחזה מחריד. בלעתי כמו אדם נורמלי, אישרתי בהנהון והוא מזג לט‘.

הרגשתי די גאה בעצמי על ההופעה שדפקתי שלרגע שכחתי שאני לובשת מעיל פארקה וכובע גרב על הראש.

כל הטקסיות הזו משעשעת, אבל לא נחוצה, לא באמת. אחרי הכל, המלצר לא התרכז בהופעה שלי, הוא היה עסוק בתסריט שלו. שלו יותר מסובך. הוא התעסק בפתיחת הבקבוק, אחיזה נכונה עם האגודל מלמטה, עמידה משמאלו של הסועד בעודו מוזג, לא לשפוך או לתת ליין לטפטף אל דופן הבקבוק. בתוך כל זה, הוא העמיד פנים שהוא מרוכז בנו, עם חיוך על הפנים וגב זקוף. כל אחד עסוק בתפקיד חייו, ואף אחד לא ידע מי הכוריאוגרף של הטנגו המרשים הזה.

אני תמיד חשבתי על גינוני נימוס כעל מופע גדול ומנצנץ. אני מבינה חלק מזה. אני מבינה את כל מה שמטרתו רווחתם של הזולת; החשיבות של להגיע בזמן ולא לבזבז את זמנם של אחרים, הקשבה ודיבור רגוע בלי להתפרץ לדברים. כל אלה נכנסים תחת הקטגוריה של התחשבות, ומבין אותם כל מי שאינו פסיכופט. מעבר לזה, איבדו אותי.

מילים, למשל. מילים הן דרך לתקשר - השימוש המועדף עליי הוא לספר סיפורים - אבל האדם המודרני משתמש בהם בתור מרכיבים דפוסיים. קצת תודה, כמה סליחות וקורט בבקשה. בתיאבון, תיהנו מהנזיד הקפוא.

במקור אני תוניסאית. בשפה התוניסאית (אם אפשר לקרוא לה כך, היא יותר ניב מאשר שפה), אין ”מילות קסם“, הן לא קיימות. אם אתה רוצה להגיד תודה, אתה מברך את האדם. אתה מאחל לו בריאות ואושר, חיים ארוכים או זוגיות טובה. אם אתה מבקש משהו, אתה פשוט מבקש. אין בבקשות, אין תודות, אין רסן רגשי אחר.

רוב האנשים לא מבינים את המשמעות או את ההיגיון העומד מאחורי כל ה“נורמות“ הטקסיות האלה, ובכל זאת, כולם עוקבים אחר ההנחיות כאילו התקבלו ממשרד הבריאות בימי קורונה.

כשסיימנו לאכול, המלצר שאל אם לפנות לנו את הצלחות. ט‘ אמר שלא תודה, הוא לא סיים. אמרתי שכן והגשתי לו את הצלחת שלי.

אחרי שהמלצר הלך, חשבתי על זה וירד לי האסימון. שיתפתי את ט‘, “אתה חושב שזה היה לא מנומס?"

ט‘, ברוב מגניבותו, אפילו לא הבין למה אני מתכוונת.

"אמרת שלא סיימת, ובכל זאת ביקשתי ממנו לפנות לי את הצלחת." הסברתי.

דנו בזה מספר דקות, לגבי מתי ולמה זה ייחשב לגסות רוח.

בסוף החלטנו שכן. כפי שט‘ אוהב לנסח את זה: זו היתה חוצפה ישראלית בריאה. רשמתי לפניי.