טכניקה אנושית

על צילום - בשביל המצולם וגם קצת בשביל הצלם. אבל בעיקר בשבילי.

אומרים ש- you can't teach an old dog new tricks  , אבל אפילו צלם ותיק עם נסיון בצילום דוגמן/נית או סלב, שוכח לפעמים טיפ חשוב שכדאי לדעת ולזכור כאשר ניצבים מול ומאחורי המצלמה ורוצים לייצר אוירה או חוויה מסויימת. יש לנו מצולם חדש, הרבה רצון טוב, אבל פתאום זה פשוט לא בא. אין אנרגיה, התמונות והאוירה הכללית פשוט לא מסתדרים...חשוב לזכור שאין נוסחא מנצחת התקפה לכל סט צילום, מצולם וסיטואציה. ככה זה בחיים, על אחת כמה וכמה כשביום צילום קצר יש  המון דעות והתלבטויות ומעט מאוד זמן.

נחזור לסט שלנו- הצלם מדריך את המצולם להקשיח קצת את המצח, לצמצם עיניים, להכניס קצת דרמה למבט, או לחייך. במידה והבקשה לא ברורה למצולם, פתרון טוב יכול להיות להעיף מבט על כמה רפרנסים כדי לקבל מושג של מה הצלם רוצה לקבל בסופו של דבר. אחלה רעיון שיכול לקצר את הדרך לצילום המנצח, אבל יכול להיות ששני הצדדים שכחו משהו עקרוני. זה יכול לקרות על סט הצילומים, במקומות עבודה אחרים וגם בחיי היום יום. אנחנו שוכחים להיות נוכחים. להיות.

נשמע פשוט נכון?! מסתבר שלא. בחיים בעידן המודרני והמוצף מידע , ביקורת ודעות הפכו לחלק מההוויה הפנימית שלנו וצריך לשם לב שהם לא נכנסים מידיי לעומק, כי בכנות הם לא שייכים לשם. אם שחקן/ית יצאו מהצגה וקבלו ביקורת רעה ממישהו, זה לא אומר שהם לא טובים. אותו הדבר אם מישהו לא אהב תצלום נוף שלי, זה לא אומר שהוא צילום גרוע, אלא רק בעיניו ואך ורק שם. לעיתים זה זולג וחודר גם לראש שלנו, ואנחנו מתחילים לנכס לעצמנו ביקורת של אחרים ושם העסק מתחיל להסתבך. אנחנו חושבים/שוקלים/מתלבטים/מהרהרים רק עוד עוד רגע, כדיי להיות יותר מוכנים, מקצועיים, מושלמים. וכל הדימויים המסחריים שמציפים אותנו בטוח לא עוזרים כי הם מחדדים לנו עד כמה אנחנו רחוקים מהמושלם הזה. כי הרי מי נראה כמו דוגמנן/ית צמרת חוץ מהם עצמם?

אבל תכלס, השלמות הזאת משעממת ומעבר לזה היא גורמת להתפתחות מערכת יחסים מורכבת של אהבה ושנאה עצמית. המבקרים הכי מחמירים שלנו הם אנחנו. הוא חושב שיש לו אף גדול מידיי, היא חושבת שהחזה שלה קטן מידיי וכך הלאה וכך הלאה…זה לא נגמר. תמיד יש מה לשפר. הבעייה היא שכל ה"לשפר" הזה מרחיק אותנו מפשוט "להיות".
כשכל המורכבות הזו פולשת לסט צילום או אפילו למערכת היחסים בין הצלם והמצולם, יום העבודה נעשה קשה הרבה יותר. לכולם. (אולי תופתעו לדעת שיש גם דוגמנים/ות שעדיין לא חשים בנוח על הסט) . אז מה עושים? הרבה יותר קל לדבר מלעשות אבל זה באמת פשוט. הכל עיניין של נסיון, כנות ובעיקר אהבה.

סיפור אישי- נפגשתי עם זוג שעמד להתחתן. במהלך הפגישה הבנתי שהחתן לא שש, בלשון המעטה, להצטלם ובכלל חשש מאירועים רבי משתתפים. לרגע שכחתי שחוץ מצלם אני בראש ובראשונה בן אדם ובמטרה לרכך את החתן ולהקליל קצת את העיניינים, צחקתי ואמרתי לו שיש לי ניסיון עם לא מעט אנשים שכבר אמרו לי את זה ושאני תמיד מוצא דרכים מקוריות לקבל תוצר סופי (שישמח את כולם) מבלי להיות מורגש מידיי. נשמע משכנע, לא?

אז זהו..שאת החתן זה פחות שכנע. הבנתי שהוא מרגיש שלא ירדתי לסוף דעתו. אז שאלתי למה בדיוק הוא מתכוון והפעם הקשבתי לו. באמת הקשבתי. מי שהקשיב, לא היה הצלם שרוצה להרשים את הלקוח, אלא אני. קולות הרקע של בית הקפה השתתקו וכל מה ששמעתי והרגשתי הוא חוויה אישית מאוד של אדם שהוא לא כמו "כל אלה" שאמרו לי שהם לא אוהבים להצטלם, מהסיבה הפשוטה שהוא לא "כל אלה". הוא- הוא. הצלם הביקורתי והחתן המבוייש נחו בצד לרגע ובמקומם ישבו שם שני אנשים בלי תפקידים ופשוט היו. הטריק הוא להיות. לאו דווקא ובעצם בהכרח לא בתפקיד הצלם או המצולם עם האחריות והשיקולים הנובעים מהעבודה, אלא להיות בן אדם בין בני אדם, לשחרר את השליטה, להקשיב, לגלות אמפתיה ולהבין זה את זה באמת.

אהה… שכחתי, החתונה. זרמה כמו שיחה קולחת בין שני אנשים. לא היו מועקות של אחריות התפקיד או נטל ההוכחה. הרגשתי כמו אורח אהוב, דאגו לי ופינקו אותי. כמעט מושלם- כמו שאני אוהב.