התרופה שמונעת את כל המחלות
זַנְגְּבִיל או זנגביל רפואי (שם מדעי: Zingiber officinale) הוא צמח עשבוני רב-שנתי המתנשא לגובה של כמטר. הוא יוצרקנה-שורש מעובה. קנה-השורש שולח גבעולים ועלים כלפי מעלה. הגבעול זקוף, עטוף ניצני עלים ונושא עלים. העלים דמוייאזמל מוארך, צר ומחודד בבסיסו, התפרחת נראית כשיבולת אליפטית. קנה השורש של הזנגביל, מסועף, צבעו חום בהיר, טעמו חריף ומרענן והוא נמכר בשווקים ומשמש בעיקר לתיבול במגוון רחב של סגנונות.
הזנגביל מוזכר כבר בגמרא (יומא פא ב, ברכות לו ב, שבת סה א, פסחים מב ב, מגילה ז' ב')[1].
תוכן עניינים
[הסתרה]
- 1 שימושי הצמח
- 2 הזנגביל ברפואה עממית
- 3 שימושים על פי מקורות קדומים
- 4 מגמות בייצור הזנגביל
- 5 ראו גם
- 6 קישורים חיצוניים
- 7 הערות שוליים
שימושי הצמח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשורש הזנגביל נעשה שימוש בצורות שונות - טרי, מיובש, מיובש ומסוכר, כסירופ, כשמן אתרי וטחון. לזנגביל שלושה שימושים עיקריים:
- תיבול מאכלים: במטבח ההודי משתמשים בזנגביל כמעט לכל מאכל, וניתן למצוא אותו גם במטבח האיראני, האסייתי, התימני וכן בארצות אירופה. באירופה ובארצות הברית נפוצים מאוד מאפים מתובלים בזנגביל (עוגיות זנגביל,דובשניות, לבקוכן).
- רפואה עממית: הזנגביל הוא אחד מצמחי המרפא החשובים באיורוודה, יש המאמינים שזנגביל משפיע על מערכות גוף שונות, משכך כאבי בטן, מקל על בחילות ומפחית הקאות, לוחם בחיידקים, אנטי-דלקתי, עוזר בהפרעות עיכול עם גזים, מעכב התכווצויות בקיבה, מקל על בחילות בוקר.
יהודי תימן מאמינים שהוא עוזר לפתרון בעיות ראיה, לטיפול בשיעול ובליחה ולהגברת האון הגברי.
- בסיס למשקה דמוי בירה, "ג'ינג'ר אייל" ולתה, הן מזנגביל טרי והן מזנגביל יבש (משווקי התה טוענים שהוא מוריד כולסטרול ולחץ דם גבוה. עוזר לבעיות עיכול וגזים. יעיל במקרים של שפעת והצטננות וכשיש כאבי שרירים, לטיפול בשלשולים קרים ותחושת קור כללית).
הזנגביל ברפואה עממית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזנגביל משמש כצמח מרפא בארצות המזרח וארצות ערב מדורי דורות. למשל, בסין הוא משמש כטיפול בכאבי בטן, שלשולים ובחילות למעלה מ-2,000 שנה.
זנגביל עשוי להפחית כאבים מדלקת פרקים, למרות שהמחקרים בנושא אינם אחידים. בימינו רופאים ממליצים על שימוש בצמח במקרי בחילות וקלקולי קיבה קלים. יש מקום לשימוש גם במקרי דלקות ובפרט דלקות פרקים, מחלות לב וסרטן. החומרים הפעילים החשובים בצמח הם שמן אתרי ופנולים.
הזנגביל נמצא ברשימת החומרים "המזוהים באופן כללי כבטוחים" (GRAS) של מנהל המזון והתרופות האמריקאי, למרות שהוא יוצר תגובה עם כמה תרופות, ביניהן וארפרין. הזנגביל גם מעכב טיפול באנשים הסובלים מאבני מרה שכן הוא מעודד יצירת מרה[2].
שלשולים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רכיבי הזנגביל יעילים כלפי סוג מסוים של שלשולים שהוא מן המובילים בין גורמי המוות בקרב ילדים בארצות מתפתחות. משערים כי זינגרון, החומר שנותן לזנגביל את חריפותו, פועל נגד אנטרוטוקסין, חומר רעיל המופרש על ידי חיידק המעיים אשריכיה קולי, וגורם לשלשולים[3].
בחילות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במספר מחקרים הזנגביל נמצא יעיל בטיפול בבחילות הנגרמות כתוצאה ממחלת ים, בחילות בוקר וכימותרפיה[4]. עם זאת הוא לא נמצא יעיל יותר מאשר פלצבו בטיפול בבחילות לאחר הרדמה.
לגבי מחלת נסיעה השפעתו נתונה במחלוקת. תוכנית הטלוויזיה האמריקנית מכסחי המיתוסים ביצעה ניסוי בו אחד מאנשי הצוות הסובל ממחלת הנסיעה באופן חמור. הוא הוצב בהתקן נע, שללא טיפול היה גורם לו בחילה חמורה, ומספר טיפולים נבחנו. רק הזנגביל ושתי התרופות הנפוצות לטיפול בבעיה הצליחו. המטופל העדיף את הזנגביל בשל העדר תופעות לוואי. מספר מחקרים שבוצעו בעשרים השנים האחרונות השאירו את הסוגיה בערפל, שכן חלקם מצאו תועלת בצמח וחלקם לא[5].
המחקרים מתקשים להצביע על יעילותו של הצמח שכן מספר האנשים המתאימים לטובת המחקר הוא קטן, וכן הקשר של הצמח לבעיה מבחינה כימית אינו ידוע.
שימושים על פי מקורות קדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוסקורידס, רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מהמאה הראשונה לספירת הנוצרים, תיאר את קנה השורש של הצמח בתור סם חם, המשמש לטיפול בבעיות בקיבה ולסתירת רעלים. על פי חז"ל היה ה"זנגבילא" חומר לעיסה, ככל הנראה לשיפור ריח הפה או לריפוי (תלמוד בבלי, שבת סה ע"א). בימי הביניים שימש הצמח מרכיב בתרופות שונות לשיפור הראייה, לטיפול בכאבי גרון, כאבי אוזניים וכאבי בטן, לשיפור כוח הגברא, להפחת גזים, לניקוי ליחות, לחימום הגוף, לריפוי צהבת ולשיפור הזיכרון[6].