צל

איבדתי את הצל שלי. כאילו שאני פאקינג פיטר פן הצעיר לנצח. כאילו שלא מספיק שאני לא מצליחה להירדם ולישון נורמלי כבר איזה ארבע שנים, הנה עוד סיבה להישאר ערה ולראות בשעון שעות מוזרות כמו שלוש בלילה. פעם, לא מזמן, שאל אותי אדם אקראי "אז מה את עושה בחיים?", ובמקום להגיד לו מה אני באמת עושה, עניתי תשובה גנרית על העיסוק שלי. למעשה הייתי צריכה להגיד לו "סופרת שעות שינה וגם מוודאת שבאמת יש לילה, כל לילה באמצע הלילה". אם הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזרת למרץ 2004, הייתי דופקת על השולחן של מי שצריך בצה"ל הזה, ודורשת לחתום על שש שעות שינה לכל החיים. הייתי אומרת משפטים נחושים כמו: לא מעניין אותי שאי אפשר. לא מזיז לי בכלל שזה לא רלוונטי כבר בסיום הטירונות. אתה מבין מה אני אומרת לך? אני רוצה חוזה של שש שעות שינה, עכשיו. אבל אין לי מכונת זמן, ורק יכול להיות שהחוזה קיים כמו שקיימת אבקת חשמל. נותר לי רק להצטער.
הנקודה היא שאת לא מרגישה בחוסרו של משהו, עד שאת מאבדת אותו. עד שאת רוצה לצלם תמונה מושלמת לאינסטגרם ומגלה שאיפשהו במהלך הדרך איבדת את הצל שלך. זהו, כבר לא תהיה לך תמונת צל חטוב על השביל לעין מודע. לכי חפשי רעיון אחר. לכי תבחרי נכון כשכל הבחירות שלך לאחרונה הן, איך נאמר בעדינות? גרועות כמו גלידה בטעם מנטה.
הנה משהו שלא ידעתם על אנשים בלי צל- הם חסרי סבלנות כמו מעשן כבד בלי גישה לניקוטין. אין לי הסבר לזה בחיי, אבל כשהצל חסר, זה מערער באותה דרגת חומרה כמו לקום בבוקר בלי לב או משהו כזה. את מסתובבת עצובה וטרודה, ואם מישהו ישאל אותך "מה יש?", כי עצב קצת קשה להסתיר, אז רק יתחשק לך לצעוק עליו ש"זה בכלל לא מה שיש! זה מה שאין שחשוב פה". זר לא יבין זאת וגם אנשים שלוקחים את הצל שלהם כמובן מאליו.
עוד נקודה חשובה היא, שצל, בניגוד למחזיק מפתחות או ארנק, אי אפשר לנסות להיזכר איפה השארת. זה כמו אפליקציה כזאת של הטבע שכמעט ולא משתמשים בה, אבל טוב שהיא קיימת. כזאת שלפעמים הפלאפון בודק איתך אם את צריכה אותה בכלל, "קיימות במכשירך אפליקציות שאינן בשימוש- רוצה למחוק?". אבל לא. מי רוצה למחוק את הצל שלו? מי רוצה להעלים את הדמות השחורה ההולכת לצידך תמיד ואומרת בלי קול, 'סתכלי שניה למטה, את קיימת שומעת?'.
בקיצור, איפה בכלל מתחילים לחפש? איזו אבן צריך להפוך כדי לאתר אותו? את מי אפשר לגייס למשימת החיפוש, והאם הביטוח מכסה את הסיפור הזה?
נקודה נוספת היא שכשאת מאבדת צל, אף אחד מהאנשים שאוהבים אותך לא מבין לליבך. את שומעת כל מיני משפטים כמו "מה כל כך אכפת לך ממנו?" או "כולה צל, מי צריך אותו בכלל?". אבל את יודעת שאפילו עמוד או אבן עושים צל, ואת לא. לפעמים כל מה שאישה צריכה, זה לדעת שהיא יותר מעמוד או אבן.
Long story short.
הפכתי את העולם. באמת. חיפשתי בכל מערה, מתחת לכל אבן, בתוך כל מגירה, בקופסאות גדולות וקטנות שנתקלתי בהן, פעם אפילו בקופסת גפרורים בפק"ל קפה של איזה מישהו שיצאתי איתו, וכלום. כשעוד הייתי אופטימית לגבי העניין, היה בי חשש קל מהרגע שאמצא אותו, מאיך יחברו אליי אותו בחזרה. מי בכלל יודע אם לתפור צל חזרה לגוף זה כואב? אבל כל זה לא משנה ולא רלוונטי כבר, הצל אבד לתמיד.
הייתה היסטריה אני לא אשקר, היו גם דמעות ובכי מהלב ומשיכות אף מלאות רחמים עצמיים, כל הדרמה של אובדן. אבל בסוף התעשתתי, סך הכל לא מדובר כאן בסוף העולם, יש בשורות גרועות יותר. יש אנשים שאיבדו את הרגש וזו כבר באמת קטסטרופה אמיתית. חוץ מזה שלמדתי להתמודד, להתגבר ולייצר הסחות. כמו נגיד באינסטגרם שלי, שמלא בתמונות של ברכיים נחות בכל מיני מקומות. מה אני אגיד? בול כמו תחליפים לאלרגיה לגלוטן או לרגישות ללקטוז, אף אחד שם לא מרגיש שאין לי צל. עוד משהו שלמדתי, זה לאהוב את השעות שאחרי השקיעה. בשניה שהשמש נעלמת, אני מתחילה. כנראה בגלל זה  קשה לי עם בקרים ועם צהריימים. אז אם נתקלתם בי בבוקר או בצהריים ולא הייתי מי יודע מה נחמדה, זה-זה. כמובן, שללא ספק העונות האהובות עליי הן הסתיו והחורף, וזה הרבה מעבר לזה שהשם שלי מחייב. אם תשאלו אותי למה אני אוהבת את החורף, אני אענה תשובה על הרעש של הגשם והריח שהוא עושה לאדמה, ועל רומנטיקה והתכרבלות מתחת לפוך, ועוד דברים כאלה שאנשים עם צל יכולים להבין. אבל האמת היא, שבחורף גם לכם אין צל רוב הזמן. כולנו לא קיימים באותה מידה בדיוק, כשאנחנו מחפשים איזה מחסה מהגשם. וזה שכולנו יחד מתחת לאותו ענן אפור, מתעסקים בטיפות ולא בדברים שחסרים לנו, אז לא יודעת, יש בזה משהו מנחם, זה הכל.