מהספרות העולמית הסופר שאני מחבבת במיוחד הוא בעיקר ויותר מכל ג'ון אירווינג. "תקנות בית השיכר" הוא אחד הספרים הנפלאים והמדהימים ביותר שקראתי. לאירוונג יש יכולת מדהימה ליצור דמויות כל כך עגולות, שנדמה לקורא שהן ממש עומדות מולו עכשיו ומדברות. גם הסרט טוב בעיני, אבל הספר יותר. אגב אירווינג אחראי לדברים גם קצת יותר סוריאליסטיים כמו "מלון ניו המפשייר" ולספרים מצחיקים כמו "העולם על פי גארפ", זו הגדולה שלו, כי כל ספר כל כך שונה, גם בדרך ובצורת הכתיבה וגם בתיאור הסיפורי. אבל לדעתי הלא קובעת ב"תקנות בית השיכר" יצר יצירת מופת - עוד ספרים של אירווינג: "עד שאמצא אותך", "אלמנה לשנה אחת" - שניהם מצויינים.
פעם ראשונה שאני מעיזה להעלות פוסט גם על דיס המלצות וספרים שקצת פחות אהבתי, אבל כמובן שעדיף תמיד להתחיל במה שאוהבים.
מהספרות העולמית
הסופר שאני מחבבת במיוחד הוא בעיקר ויותר מכל ג'ון אירווינג. "תקנות בית השיכר" הוא אחד הספרים הנפלאים והמדהימים ביותר שקראתי. לאירוונג יש יכולת מדהימה ליצור דמויות כל כך עגולות, שנדמה לקורא שהן ממש עומדות מולו עכשיו ומדברות. גם הסרט טוב בעיני, אבל הספר יותר. אגב אירווינג אחראי לדברים גם קצת יותר סוריאליסטיים כמו "מלון ניו המפשייר" ולספרים מצחיקים כמו "העולם על פי גארפ", זו הגדולה שלו, כי כל ספר כל כך שונה, גם בדרך ובצורת הכתיבה וגם בתיאור הסיפורי. אבל לדעתי הלא קובעת ב"תקנות בית השיכר" יצר יצירת מופת - עוד ספרים של אירווינג: "עד שאמצא אותך", "אלמנה לשנה אחת" - שניהם מצויינים.
האיטלקיים:
אני יודעת שרבות נכתב על "ואלו תולדות", של מורנטה, אני קראתי אותו פעם אחת, ולראשונה בחיי נכנסתי לדיכאון בגלל ספר. קראתי בעבר את "הציפור הצבועה", את הספרים הלא פשוטים לעיכול של "ק.צטניק", אבל אף ספר לא הצליח לגרום לי לבכות במשך ימים כמו "ואלו תולדות". זו אכן יצירת מופת, אבל אני לא מסוגלת לחזור לקרוא בו שוב. כואב מדי.
עוד סופרת איטלקיה שבטוח אתם מכירים זו כמובן "נטליה גנצבורג". כשקראתי את הסיפור הראשון ב"קולות הערב" שגם יצא לבד כנובלה ("יריתי לו בין העיניים"), הייתי מבוהלת והמומה, סיפור קשה יפה כואב ועצוב, הסיפורים האחרים קומיים וקלילים יותר.
צרפת:
מישל וולבק עורר שערוריה ענקית בעקבות "החלקיקים האלמנטריים". הנבוט שהוא נותן בראש לשמאל הצרפתי ובעיקר לילדי הפרחים של שנות השישים לא פשוט לעיכול, אבל זה ספר מדהים ומלא בתובנות שמאפשרות חשיבה מחודשת על המון מיתוסים שגדלנו עליהם.
את "חרדתו של המלך סלומון "ו"כל החיים לפניו "הנהדרים של הפסבדונים אמיל אז'אר הלוא הוא רומן גארי אתם בטוח מכירים(עפיפונים).
צ"כיה
יש לי פטיש מטורף לספרות צ'כית. השד יודע למה.
אני לא ממוצא צ'כי ואין לי אף צ'כי במשפחתי. אבל אני אוהבת את ההומור של הסופרים הצ'כים. הספרות הצ'כית הכי טובה לדעתי נכתבה בתקופת הקומוניזם כשהסופרים שהבינו שספריהם עתידים להישרף כתבו במשלים .
מעבר למילן קונדרה המוכר (דווקא "מחול אחרון ופרידה" הוא אחד האהובים עלי - פחות התחברתי ל"ספר הצחוק והשיכחה"למשל) יש עוד המון ספרים מדהימים. "חזירי הים" של לודוויג ואצוליק, וספרים מצחיקים ומטורפים מתקופות אחרות כמו "החייל האמיץ שוויק" שכולכם מכירים בטח, והספרים של "בוהמיל הראבל" ("שירתתי את מלך אנגליה"), קארל צ'אפק - שספרו האנטי פאשיסטי "המלחמה בסלמנדרות" מעורר הדים עד היום, וכמובן שאת קפקא לא צריך להציג. רק אל תדברו איתי על "הגלגול" אני שונאאאאאאאאאאאאאת ג'וקים. (לדעתי בגילגול זה היה ג'וק) איכס...
רוסיה:
צ'כוב אהוב עלי מאוד. אני מאוד אוהבת את הסיפורים הקצרים שלו, יש בו יכולת לראות את האדם כ מות שהוא, בלי שיפוטיות וכך להביאו לקורא. זו הסיבה שאני כל כך אוהבת את סיפוריו הקצרים. אין שום שיפוט של האדם. אין אידיאולוגיה מובנת או נסיון להטיף - המטרה העיקרית היא להביא את הדמויות שלרוב הן דמויות אנשים מאוד פשוטים, אל הקורא, בהמון חמלה ואהבת אדם. כל אדם, באשר הוא אדם- זכאי לחסד בעיני צ'כוב ולסיפור משלו.
"האמן ומרגריטה" ("השטן במוסקבה"). כתבתי עליו כבר פה. ע"ע המלצות ספרים.
ארה"ב
"השעות" מייקל קנינגהם וגם התסריט של דייויד הר של סרט נפלא המבוסס על אותו הספר
הסרט "השעות" הוא אחד מהסרטים האהובים עלי ביותר. ראיתי אותו אולי עשרים אלף פעם. הסרט מבוסס על ספרו עטור הפרסים (ובצדק) של מייקל קנינגהם, ומתאר את חייהן של שלוש נשים בשלוש תקופות חיים שונות, הנמצאות בפרשת דרכים לא פשוטה בה עליהן לבחור האם להקריב את חייהן עבור אחרים או לחיות את החיים כפי שהן זכאיות להן גם במחיר של לשלם מחיר כבד וכואב על כך.
"תעבירו את זה הלאה" שאתם בטח מכירים. גם הסרט וגם הספר. ספר נחמד. לא יצירת מופת, אבל חביב מאוד לקריאה. מאוד פילנטרופי, היו המון נסיונות של קהילות שונות בארץ ובעולם ליישם את הרעיון של הספר והסרט, כמובן שרובן נכשלו, כי תמיד יהיה מישהו שישכח להעביר את זה הלאה וישבור את השרשרת.
"החיים הסודיים של הדבורים" -הנפלא של סו מונק קידס. ספר כואב, עצוב ונוגע ללב מאוד.
"חיי פיי" - לפנייך אריה, מאחורייך נמר, מצידך היפופוטם ואתה מתנדנד על סירה. נשמע כמו חידה, אבל לא, זה ספר ואחד הטובים שקראתי. גם הסרט מצויין.
שנת הבשרים שלי - רות אוזקי. טבעונים וצמחוניים - זה הספר שלכם. לא צריך להתווכח עם אף אחד, פשוט תקנו לקרנבורים את הספר. ספר לא פשוט לקריאה המתאר את הזוועות המתבצעות בבעלי חיים. לא ספר קל לעיכול, תרתי משמע.
כמובן גם הספרים של ג'ואן הריס את "שוקולד" אתם בטח מכירים, אבל יש לה ספר אחר בשם "חמשת רבעי התפוז" - בניגוד ל"שוקולד" זה ספר לא קל בלשון המעטה ומאוד עצוב, אבל יפהפה.
אתת "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת" של מארק האדון - אתם בטוח מכירים
גם את ריימונד קארבר בטוח לא צריך להציג. אני אוהבת אותו מאוד אבל קראתי יותר מדי ספרות אנורקטית שמנסה לחקות את הכתיבה שלו.
ספרי הומור
שני ספרים מצליחים עדיין ןלהצחיק אותי כל פעם שאני קוראת אותם מחדש.
"העולם על פי גארפ" (כאמור אירווינג הוא אחד הסופרים האהובים עלי מאוד)
וספר שכולכם מכירים "מילכוד 22." (את יוסריאן אני רואה כל פעם ברחוב, בדמות אחרת של מישהו שמזכיר לי אותו מאוד).
ספרות היסטורית:
"תיאודורה" או "הפילגש "של פול א. וולמן - זונה פשוטה שהופכת ללא פחות מאשר מלכה בתקופה שלנשים ממעמד נמוךכמו שלה לא היה סיכוי להגיע לכלום . כתבתי עליו בהמלצות ספרים. ע"ע הפילגש.
"האפיפיורית יוהנה" - לא צריך להציג, אתם בטוח מכירים.
קלאסיקות שנכשלתי בקריאה בהן
אני מודה ומתוודה: לא צלחתי מעולם את הספרים שנחשבו לספרי מופת כמו "הר הקסמים" של תומאס מאן שפיהק אותי למוות, האיש במשך כמעט 3000 עמודים - מודד חום. כמעט כל יום וגם מדווח לנו כמה עלה לו החום בכל עמוד בכמה מעלות, (הייתי יכולה לקרוא פרוטוקול רפואי וזה היה מרגיש לי אותו הדבר).בין לבין הוא גם מנהל שיחות פילוסופיות משעממות למוות עם איזה איטלקי בעל נטיות אובדניות המגבות את התיאוריות שלו על בית ההבראה כמיקרוקוסמוס לעולם ולאירופה שלאחר המלחמה, ונגנב על איזה עלמה יפה בחדר האוכל שמזכירה לו נער שאהב. רק אחרי שני כרכים של סבל נוראי בו הוא מעביר את הקורא ו800 עמודים, נזכר פתאם שצריך לסיים את הספר ושיקרה משהו סוף סוף, ופתאום צצות לנו כל מיני רוחות רפאים שנועדו גם הן לשרת תאוריה ולא לספר סיפור מעניין.
"הזקן והים "לפחות בעיני הוא אחד הספרים המשעממים ביותר שנכתבו אי פעם. אין לי שום עניין באיזה דג וזקן נוירוטי שעושה עם איזה זקן תחרויות מי ינצח את מי, אין לי עניין בפילוסופיה המודבקת לספר המשעמם הזה על כך ש"האדם נועד לאבדון ולא לתבוסה" אבל לא להעלב, זה רק הטעם האישי שלי.
ספרי טרנד אחרים מהם נפרדתי לשלום אחרי שני עמודים: "זן ואמנות אחזקת האופנוע"שקראתי ממנו רק את העמוד הראשון ונפרדנו כידידים.
עוד טרנד שאני מתאפקת מלא לשאת מאניפסט על קשקושי ה"פסאודו פילוסופיה שלו הוא"כמעיין מתגבר" של "איין ראנד" . תיאוריה פשטנית חלוקה דיכוטמית ואכזרית לאנשים "שווים", שהם ה"יוצרים אינדבידואליסטיים" התופסים את העולם לוגית כעולם שבו רק האגואיזם מאפשר אהבה אמיתית" ואנשים "טיפשים" שהם לדעתה כל השאר. בניגוד למשל לסיפורים הצ'כוביים שאני כל כך אוהבת, המלאים ב,אהבת האדם באשר הוא אדם ונעדרים כל שיפוטיות שהיא או מסר ותיאוריה פילוסופית משעממת".
איני מחבבת ספרים שנדמה לי שנכתבו "מטעם", בספרים של ראנד יש תמיד תחושה שהסיפור "הודבק" בכוח לתיאוריה שלה. העולם הדיכוטומי מחולק ל"טפילים שאינם ראויים לחיים" ו"אנשי היצירה המתנגדים לכל סוג של אלטרואיזם חברתי/מוסרי, שרק הם והם בלבד אנשי האמת." דמגוגיה מתנשאת בגרוש. מה גם שה"גיבור" הווארד רוראק לא נחווה בעיני כגיבור מענייןו או חכם אלא בעיקר כסתם דביל מתנשא במקצת. אבל האישה גדלה בארץ קומוניסטית, אז אפשר להבין מאיפה זה בא לה.
למרות זאת קיימים ספרים כמו למשל ל"הזר" של קאמי שבו הסיפור אכן עומד בפני עצמו ומשרת את התיאוריה פילוסופית אקזסטניאליסטית מאחוריו.
מתח:
לא ממש מתחברת לז'אנר, חוץ מ"צילה של הרוח", הנפלא. סטפן קינג ואני לא מסתדרים ביננו כל כך . או כמו שנאמר : "זה מסובך"
והנה אני חוזרת למקום בו נולדתי. ארץ הקודש.
ישראל
את ספרי הילדים של גרוסמן אני מאוד אוהבת (יש ילדים זיגזג, מישהו לרוץ איתו) ספריו למבוגרים כמו עיין ערך אהבה יומרניים מדי בעיני. גם את קנז אני מאוד אוהבת. ליהושע קנז יש יכולת וכישרון צ'כובי לקחת את אותם אנשים שלא נעיף בהם מבט שני ברחוב, ולהפכם לגיבורים (בדרך אל החתולים זו דוגמא טובה לכך)
ספר שמאוד אהבתי היה "אחוזת אדג'אני" של אלון חילו, אבל אני לא אמליץ עליו לאנשים מצד המפה הימנית בישראל, מאחר ואני חוששת שהם עשויים ללקות בהתקף לב ולסכן את בריאותם בגללו.
אבל הספר הישראלי היחיד שקראתי בתחושת חנק ובנשימה עצורה ושהשאיר בי חותם היה רק "זיכרון דברים" של שבתאי. לא קל לקריאה, בעיקר בהתחלה. כמעט עזבתי אותו וזנחתי, קשה לקרוא פיסקה אחת שלא נגמרת לעולם, אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא הבנתי שקראתי את אחד הספרים הישראליים הגאוניים ביותר שקראתי בחיי. את "סוף דבר" שהגיע אחריו סירבתי בתוקף לקרוא. פחדתי לקלקל לעצמי.
סליחה על האורך, מניחה שאת רוב הספרים אתם מכירים ולא חידשתי לכם כלום, אבל אולי אחד או שניים שלא, אז שווה לנסות ולקרוא. מקסימום אם לא תאהבו אז תשלחו אלי את אחד הפסיכופטיים של טורנטינו :-)