על הגורם האנושי ברומן ההיסטורי

מי שאהב את שיעורי ההיסטוריה בבית הספר – שיקום. מי שאהב את המורה להיסטוריה בבית הספר – שיקום, ומי שנהנה משינון תאריכים לקוני ומתיאור האירועים ההיסטוריים בשפה היבשה לבחינות הבגרות – שיקום פעמיים. מגיעה לו מדליה. בספר הפילגש לעומת זאת, אפשר לקבל שיעור היסטוריה הרבה יותר מגוון ואקזוטי.

 

 

 

המורה להיסטוריה בבית הספר שלי, היתה יצור אדמוני (אני ג'ינג'ית כמו המלך דוד, הייתה נוהגת להשוויץ), בעלת מרץ בלתי נדלה שהיתה חוטפת אורגאזמותהיסטריות בכל שיעור, מחמת ההתלהבות שהיתה לוקה בה לשמע תשובות נכונות בדבר, נניח, המקום שבו התרחשה המלחמה האחרונה של נפוליאון, או התאריך המדויק בו פלש היטלר לפולין.

 

מה היה התאריך? היתה צועקת בהיסטריה, כשהיא פונה אל הכיתה שתוכיח בקיאות החומר, "מה היה התאריך, מה היה התאריך?" כן? כן? כן?וכשהייתה שומעת תשובה נכנונה, היתה נפלטת מפיה צרחת סיפוק גדולה. נכון הייתה צורחת, נכון כנון כנון. אז הייתה מתיישבת על כיסא המורה, סמוקה מרוב מאמץ כשהיא פולטת אנחת רווחה, עד לאורגאזמה הבאה

 ואני, בורה שכמותי אף פעם לא הבנתי למה היה כל כך חשוב לג'ינג'ית התאריכים המדוייקים ומדוע לסיפורים עצמם ייחסה משום מה חשיבות פחותה.

 ז'אנר הרומן ההיסטורי, האהוב עלי במיוחד לעומת זאת, מצליח באמצעות נגיעה ביחיד הפרטיקולרי, לצייר לקורא הווי תקופתי צבעוני ומרתק במיוחד.

תיאודורה (הפילגש)/פול איזלין וולמן

הוצאת כרמי את נאור / תרגום: יוסף טמיר

"הפילגש" מאת פול א. וולמן, הוא למעשה סיפורה של זונה, אישה שנולדה בתקופה בה בלתי אפשרי בעליל לאישה בעלת מעמד נמוך שיועדה לזנות, להיות משהו אחר מעבר לזונה פשוטה כל חייה.

 תחילת הספר בתיאור העיר קונסטנטינופול בתקופה הביזנטית. הקורא מובל בעדינות  בפתיחה לפסלה של אפרודיטה בכיכר העיר וזוכה להוודע גם לקבצן היושב לידה.התיאור הוא כל כך ויזואלי עד שכמעט התפתייתי לכתוב משהו בנוסח: המצלמה מתקדמת מכיכר אפרודיטה דרך דרכים עקלקלות לרובע הנשים.

גם הזונות ברובע זה, נחלקות לקבוצות הירארכיות. הקבוצה הנמצאת בראש הסולם היא הקבוצה של נשות העינוגים. אלו הן הזונות האמידות והמבוקשות, החיות חיים עשירים ויפים בשל מחזריהן העישרים המשלמים כסף רב עבור שירותיהן.

 הכל מתחיל כשתייר מצרי נקלע לרובע בו גרה יתאודורה. תיאודורה מעניקה לתייר לילה בלתי נשכח והוא, בתמורה, מעניק לה מדליון השווה כסף רב. מכאן עוברים על תיאודורה מאורעות רבים, זמנים קשים כאשר היא מוגלית למדבר, ללא אוכל ונידונה למיתה עד שבסופו של דבר היא מגיעה לחצר המלך ומתחתנת עם הנסיך והופכת מזונה פשוטה ולא נחשבת למלכה

 סיפורה של תיאודורה הוא סיפורה של פמיניסטית בתקופה שפמיניזם היתה מילה בדיונית. תיאודורה יודעת לנצל את הגברים לצרכיה באמצעים מניפולטיביים ובאמצעות חושיה והאניסטינקטים הנשיים שלה. באמצעות חושים אלה היא מצליחה לקדם את תוכניותיה להגיע לחצר המלך ולמצוא חן בעיני בנו הנסיך יוסטיניאן. ראוי גם להתייחס לתקופה עליה כותב הסופר. תקופה שבה לא הייתה כל תקווה לאותן נשים שנולדו למעמד הנמוך ביותר. ולכן בעצם מפליאה היכולת של אישה כמו תיאודורה, שנולדה למעמד הנמוך ביותר, להגיע אל המעמד הגבוהה ביותר בדרך החתחתים והייסורים כפי שמיטב לכתוב אותה וולמן, ותוך יכולת מופלאה להניס את העומדים בדרכה.

 

ספרו של פול א. וולמן, הוא שיר הלל לנשיות ולחכמה של האישה היודעת כיצד להשתמש היטב בכלי הנשק שלה: רגישות, יופי, יכולת להבחין בכל הניואנסים הקטנם באישיותו של הגבר ושל אוייביה על מנת להתקדם. ולפני שיקומו ויעוטו עלי הפמיניסטיות המודרניות בתואנה שאני בעצם מהללת כישורים לא ראויים לאישה, אנפנף שוב בספר זה על מנת להביא כדוגמא את הנשיות המיתולוגית הקלאסית כסוג של כח נשי חשוב ולא מבוטל.

 

הפילגש כפי שעלול היה להשתמע משמו, אינו סיפור אירוטי כמובן. זהו סיפור היסטורי, מופלא על אישה מן המעמד הנמוך ביותר, בתקופה שבה לא היה לנשים כאלו כל סיכוי. אישה חכמה המגיעה למצב שבו היא היא האדם היחיד שיכוללהציל את ארצה מתקפות האוייב.

 

זהו מסוג הספרים שהיום לא יכתבו עוד כדוגמתם וחבל. חבל משום שכשיום, כמעט בלתי אפשרי למצוא סופרים נדיבים כדוגמת וולמן, שיעניקו לקוראיהם את כרטיס הכניסה המופלא למציאות ספרותית כל כך ויזואלית ומלהיבה. לוולמן, בניגוד לכותבי ספרים היסטוריים שבאו אחריו אין שום שאיפות גדולות. הוא אינו רוצה להפוך את קוראיו לאוייבים. הוא פשוט רוצה לספר לנו סיפור יפה, והוא, בניגוד לרבים שבאו אחריו, גם יודע איך לעשות זאת.