מחיה הנפשות – קפה גרקו העתיק

 זה קפה גרקו המפורסם העתיק. הוא נמצא בויה דה קונדוטי ברומא סמוך למדרגות הספרדיות. אומרים שניקולאי ואסילייביץ' גוגול כתב שם את יצירת המופת נפשות מתות. אולם גוגול הוא רק אחת מהדמויות הנודעות שישבו בקפה גרקו, שנפתח לראשונה בשנת 1760. ישבו בו גם גתה, לורד ביירון, ג'ון קיטס, פרנץ ליסט, הנריק איבסן, הנס כריסטיאן אנדרסן ועוד. אבל כשאני נכנסת אליו, אני מגלה מול דלפק מרהיב של עוגות תור ארוך של תיירים אמריקאים.

ועדיין קפה גרקו הוא קפסולת זמן. שנדלירים מוזהבים מאירים את הקירות המעוטרים בטפט, את הפסלים המרשימים ואת עשרות הציורים המפארים את חדריו, חלקם מתאר את יושביו המפורסמים של קפה גרקו מן המאה ה-18 וצויר על-ידיהם.

אני מתיישבת בכורסה ארגמנית בחדר השלישי לצד שולחן שיש איטלקי ירוק ומביטה סביבי, קפה גרקו נראה כמו שום מקום שאני מכירה – בחדר פזורות ספות קטיפה תפוחות וקמורות רגליים ומעליהן תמונות מרהיבות, הנתונות במסגרות מוזהבות כבדות. ספרים כרסתניים נשקפים מבעד לזגוגיתו המצוחצחת של ארון ספרים מפואר עשוי עץ הנמצא לימיני, ומעליו ניבטים פסלי ראשים. סבר פניה הטוב של המלצרית מפיג מעט מתחושת הזרות שלי ואני מזמינה פרסקו במחיר שערורייתי.

גם גוגול אהב את איטליה, אני נזכרת ומביטה בדמות פאן חומה ישובה על אבן ומחייכת חיוך דיוניסי מתריס נוכח חוקי התרבות שקפאה בקפה גרקו. ביני לביני אני מהרהרת שמיקומו של פאן על גבולם של החדר השלישי והרביעי הוא סמלי. אולי העניק פאן לגוגול השראה לחצות את  גבולות המציאות והשפיות ולהגיע אל מחוזות האבסורד. אני אוהבת את חיוכו של פאן ואת פני בכחוס השתויים שלו. 

אני מנסה ללכוד בעדשת מצלמת האייפון את עצמי ואת מראות בית הקפה ופוגשת את אלסנדרו. הוא יושב סמוך לארון הספרים ומבקש שאצלם אותו. כיוון שאני דוברת עברית ואנגלית ואלסנדרו דובר איטלקית, גרמנית וקצת צרפתית, אנחנו מתקשרים בפנטומימה עד שמגיעה המלצרית עם הפרסקו והופכת באחת למתורגמנית.

אלסנדרו הוא סופר. הוא הגיע מכפר קטן בקלבריה לרומא, כדי להעביר הרצאה בקפה גרקו על ספרו הראשון שזיכה אותו בפרס שני בתחרות ארצית באיטליה. המלצרית מספרת לאלסנדרו שהגעתי לכאן בעקבות גוגול. הם מדברים קצת והיא הולכת ומביאה אלבום המתאר את קפה גרקו לאורך שנות קיומו. באלבום מצוינים מקומות הישיבה הקבועים של באי קפה גרקו המפורסמים.

אלסנדרו מחפש ומוצא באלבום את מקום הישיבה הקבוע של גוגול ואנחנו עוברים אל החדר השני הירוק. מעל הפינה שפעם ישב בה גוגול וכתב את נפשות מתות, תלויה תמונתו. לבוש בחליפת פראק לבנה, מסב לשולחן עם חברים בקפה גרקו, שכמעט לא השתנה. הוא נראה לי כל כך שברירי. נפש פראית, חבולה ומתה שקיבלה חיי נצח בספרות ובליבם של אוהביה – ערכה לא יסולא בפז.