ללכת לקניות עם בת שלוש עשרה וחצי.

הולכים לקניות

ללכת לקנות בגדים עם בת שלוש עשרה וחצי זו חוויה מתישה. אבל אין לי טענות. זכרוני, הקצר בדרך כלל, מצליח להגיע שנות אור אחורה ולראות תמונה מעורפלת של אימי המסכנה מכתתת רגליה אחרי אני השמנמנה והממורמרת  בחנויות בגדים לנשים ונערות רזות  בלבד, מנסה למדוד בגדים קטנים ממידתי ונתקלת שוב ושוב בדמות הזו במראה, שאני בשום פנים ואופן לא מוכנה להיות. בזיכרון המעורפל הזה מופיע ראשה של אימי, המנסה להציץ לתא ההלבשה רגע לפני שאני ממהרת להסיר מעלי את הבגד הזה, שנראה על השמנה שבמראה כמו בגד של דודה. "רק תראי לי רגע.. זה מאוד נחמד עליך..."  היא מפצירה, ואני נוהמת ומתלהמת מול אימי הטובה שבשפיפות רוח סופגת את  התגובות של הקטסטרופה הזמנית הזו שנקראת "הבת שלי בת השלוש עשרה וחצי".

אז אני לא מתלוננת. אני עומדת בצייתנות ומחזיקה היטב את וילון תא ההלבשה בשתי ידיים ולפעמים אפילו בעוד רגל, אם מדובר בווילון סורר. אם אני צריכה לגרד באף אני מתאפקת. מניסיוני העשיר  בתור "אמא תשמרי לי" אני יודעת שכל התרופפות במתח השמירה והווילון תעלה לי בצווחת "א-מ-אאאא" חדה שתחזיר אותי בבהלה למשמרתי. אנחנו צריכות לשמור כוחות, לא לשבור את הכלים עכשיו. נשים שעומדות לידי מסתכלות אלי באמפתיה. "גיל מאוד קשה" הן מנידות בראשן.   

אני לא מציצה. לפחות בזה אני לא אהיה כמו אמא שלי. נותנת לה להתברבר שם עם עצמה. מידי פעם היא מגיחה מהתא לבושה במשהו.  בוחנת את המראה בהסתייגות.  זה אף פעם לא נראה כמו בסרטים.  גם לא כמו בסדרות. גם לא כמו על חברותיה לכיתה ואפילו לא כמו שזה נראה על אחותה.  "מה את אומרת?" היא בוחנת אותי בקפדנות.

אני מנסה לשמור על הבעת פנים ניטרלית.  כל מה שאומר עכשיו ישמש כנגדי ונגדה בהמשך. "המממ..." אני מנסה להישמע מקצועית  "יושב עליך יפה.."   

"זה מכוער" היא קוצפת, "את לא רואה איך זה משמין אותי??  תראי איזה תחת זה עושה לי!!"      בובי, אני רוצה להגיד, זה לא המכנסיים, זה הטוסטים והערמות המוגזמות של הפסטה, וגם זה שהפסקת ללכת לחוג ספורט, וגם העובדה שבשבעים אחוזים מזמנך בחופש האחרון עסקת בבהייה במכשירים מרצדים מסוגים שונים. וזה גם הגנים מהצד של אבא שלך.. אבל כמובן שאני לא אומרת. אותי לא יפילו כאן. היום  אנחנו יוצאות מכאן עם מכנסיים ויהי מה. קצתי בקינות הבוקר "אין  לי שום דבר ללבוש". חוץ מזה, אני לא מוכנה שיצטטו אותי מחר אצל יועצת בית הספר, או עוד עשר שנים אצל הפסיכולוג. לא, לא. אין מצב.

"אני חושבת שזה יפה" אני שומרת על קור רוח ודבקה בעמדתי.

"בטח" היא עוברת להתקפות אישיות  "אין לך טעם, אם הייתי שומעת לך הייתי הולכת עם בגדים של סבתא"..  אבל אותי שום דבר לא ישבור, אני מתרגלת חשיבה חיובית בתוך ראשי:

 "אני חושבת שכדאי לך לקחת אותם".

"איכס, לא רוצה, אין לי כוח, כואבת לי הבטן, בואי נלך הביתה" היא נכנסת בסערה לתא הלבשה.  

אני נושמת עמוק, בשקט. הכול בסדר, הכול בסדר.   

 "א-מ-אאאא!  תשמרי לייי.."  אני חוזרת למצב איקס מול תא ההלבשה. מגנה בגופי על צניעותה של בת שלוש עשרה וחצי.

אחרי שהכול נגמר היא נעמדת מחוץ לדלת החנות. "נו , הולכים? כואבת לי הבטן.."   תא ההלבשה נראה אחרי פוגרום. אני מפשפשת בערימה ומוצאת את המכנסיים, זרוקות, מכנס אחד בפנים מכנס אחד בחוץ. לוקחת אותן ועוד זוג באותה מידה מהסטנד ומשלמת.

למחרת בבוקר, היא יוצאת מהחדר עם המכנסיים. אנחת רווחה. היום יש לה מה ללבוש.

"חבל שלא לקחנו גם חקי" היא אומרת.