על ברכות וקללות

על ברכות וקללות

בספר "במדבר" מסופר על בלק מלך מואב השוכר במיטב כספו את שירותיו של בלעם המכשף בכדי שיקלל את עם ישראל. בלק ובלעם מגיעים להר המשקיף על מחנה ישראל ובלעם פותח פיו ומתאר את עם ישראל הנשקף לנגד עיניו בצורה חיובית וטובה. מה עשית?  מתמרמר בלק, אני הבאתי אותך לקלל ואתה מברך. בלעם מתנצל וטוען להגנתו שהוא יכול להגיד רק את האמת שאלוהים שם בפיו.  בלק מציע: "לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם". זאת אומרת: בוא נלך לצפות בעם מזווית אחרת.. אולי משם יהיה קל יותר לקלל אותו..

אז מה היא קללה ומה היא ברכה?

התנאי ההכרחי הן לברכה והן לקללה "טובה" הוא שיהיה בהן מהאמת. קללה שאין בה שמץ של אמת היא חסרת עוקץ. היא לא "תעשה את העבודה" ומקסימום תגרום להרמת גבה או שתגרום למקלל להראות מגוחך. לעומתה, קללה "טובה" היא כזו שתפגע בדייקנות באיזה אמת כואבת, קטנה או גדולה, תאיר אותה ושים אותה על סדר היום, מול האדם והעולם.

גם ברכה שאין בה אמת תהיה ריקה מתוכן ולא אמינה. אולי היא תרגיש כמו התחנפות או רחמים או שקרנות פשוטה. לעומתה, ברכה טובה תאיר את האמת ותגדיל אותה. תגרום לה להיות נוכחת.

אז מה עושים שם בלק ובלעם על ההר מול מחנה ישראל? הם מחפשים את נקודת המבט בה יוכלו לראות את ישראל באופן שלילי. הם יודעים כי הקללה נובעת מהיכולת לראות את הרע. הראיה מאירה את הרע. מקיימת אותו ,מגדילה אותו. 

והברכה? כשמברכים אדם מפרטים את מעלותיו, את מעשיו הטובים את הצלחותיו.  ולמה הברכה הזו טובה לו? כי כשהטוב מואר ונזכר ומודגש מן הסתם הוא נמצא וקיים וגדל ויגדל עוד יותר.

כשעומדים מול ילד או עובד או בן זוג כדאי לזכור את כוחו של המבט בו אני מביטים בו. 

לטוב.

ולרע.