פרסום פרויקט
התחבר עם פייסבוק
התחבר עם LinkedIn
"חיינו המופלאים" היא מסה פיוטית על אודות היאחזותנו בארץ לאחר השואה ועד ימינו, מנקודת ראות של צברית נכון לשנת 2013.
חיינו המופלאים
מזג האוויר כאן הולך ונעשה אירופי. החורף מסרב לעזוב ונוגס בהתחלות המהוססות של הקיץ, שנוחת, צהוב ומסנוור, נחיתות אונס קצרות ופתאומיות.
הבקרים, שעד לפני כמה שנים התחילו ביקיצה פתאומית, זוחלים עכשיו בעצלתיים דרך הפוך העבה והלֵאוּת של ערמת עננים כהה וכבדת ירכיים.
אלה הם רק השוליים הנרפים של החורף – שהתאריך שלו כבר פג - אך הם לא מרפים אלא נאחזים בעיקשות בזִיזֵי הקיץ.
על הר הרצל, לרגליו אנו גרים, שרים כבר את "כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי אתו גם את". וממשיכים: "בואי אימא, בואי אימא, בואי שבי אתי מעט".
מילות השיר נושרות מההר אל גינות הבתים שלנו. הן יורדות רכות ועצובות כמו ניגון רוסי ודוקרניות ומכאיבות כמו מחטי האורן ברוח הפתאומית. העזה.
אנחנו, שעזבנו לפני 20 שנה את טבריה ועברנו לגור בשיפולי הר הרצל בירושלים, שומעים שנה אחר שנה את הטקסים על ששת המיליונים ועל הלוחמים שנקברים בחלקות הצבאיות. הטקסים האלה תלויים מעלינו כמו עננה שחורה ומשבשים סדרי בראשית. בגללם, נעשים הקיץ והחורף פחות ופחות מובהקים משנה לשנה, פולשים זה אל זה ומפיצים סביבם אור אפוקליפטי זרחני, ונשורת האקליפטוסים נעשית יותר ויותר רעילה וצובעת את הגינות שלנו בצהוב חולני.
הבית שלנו ממוקם בדיוק בין הר הרצל ויד ושם לבין הכנסת ובית המשפט העליון. לפעמים אנו חשים שחיינו מלאי משמעות. אפילו הירואיים.
את המילים והלחן לשיר 'בואי אימא' חיברו מלחין ומשוררת רוסיים. אנחנו נעזרים ברוסים כדי לבטא רגשות עמוקים ורכים, כי קשה לנו להגיע אליהם. לא ברור למה הרגשות שלנו כל כך רחוקים מאתנו. אולי משום שנקברו עמוק ולאט במשך אלפיים שנה מתחת לשכבה בלתי עבירה של פחד שנקרש מסביבנו, כמו בקרסט. לכן נשארנו גולמניים ואילמים, והסתפקנו במלמול המכאני של הנוסחאות הקפואות של התפילה. רק הכינור, בערבות הקפואות של סיביר או בעיירות הנידחות והעלובות של גליציה, נענה לנו לפעמים, ופורץ בלי דעת דרכים פראיות וסבוכות אל רגשות חדשים ועמוקים.
אתמול בערב הגפנו את התריסים וסגרנו את החלונות כדי לא לשמוע את השירים הנוגים הנישאים עם הרוח החמה שהתחילה לנשב מן ההר – אבל גם כשמגיפים, סוגרים ואוטמים, מרחפים הצלילים העמומים מסביב לקירות הבית – ולא מרפים.
בייחוד הם לא מרפים מהנשים – ומנגנים על עצב נסתר שמפיל אותן אל תוך התהום העמוקה והריקה של הרחם, שאורבת להן כמו באר מים עזובה בתוך סבך פראי וסמיך.
הנשים, שחוזרות הביתה מוקדם כדי להכין ארוחה ולהשכיב את הילדים, נאלצות לשמוע כל שנה את השירים והקינות על הילדים שהן הצליחו ללדת, אבל לא הצליחו לשמור בחיים.
אחרי שבוע וחצי של חזרות, הייתה הפוגה של כמה ימים. ההר שקט. דמם. בגינות שלנו שוב נשמע ציוץ הציפורים ורשרוש עלים יבשים נגררים ברוח, ובערב יכולנו לפתוח את החלונות ורוח קרירה נכנסה פנימה ואיווררה את החדרים ממועקת הימים האחרונים.
אבל אז התחילו לשיר שוב על ההר. הפעם היה זה "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום...".
עכשיו בכו בהר על הילדים שלנו, שגידלנו, אהבנו וטיפחנו 18 שנה. בכינו יחד אתם בזמן ששטפנו את הבית והדחנו את הכלים וכשהתחלנו להכין את ארוחות הצהריים - אורז לבן, אפונה ירוקה ברסק עגבניות, עוף צלוי – נזכרנו שילדינו כבר אינם. ריח התבשילים כבר לא ממלא את חדרי לבנו, רק ההיעדר שלהם, שנוכח בכל מקום כל הזמן - ברחובות, בגינות המשחקים ובמגרשי הכדורסל העזובים.
הילדים האלה יוצאים ונכנסים כל הזמן לחלומות שלנו, והגעגועים אליהם לא מרפים.
בהתחלה חשבנו שטבעי יהיה לקבור אותם בגינה שלנו לא רחוק מהחלקה הצבאית, כמה מאות מטרים מהר הרצל, אבל נציגי הדת והמדינה הבהירו לנו שתהום מפרידה בין החיים למתים, ושאף אחד אינו נוהג לקבור את ילדיו בגינה.
זה נשמע לנו כמו שקר גס, כי בינינו לבין הבנים לא מפרידה תהום אלא כביש צר והליכה של חמש דקות. אבל כשאנו עומדים מעל הקברים ואתנו בוכה באמת ובתמים כל העם כולו - אנחנו מתרככים ומבינים שרק בכוחו של המוות לחולל שינוי של ממש בלבם האטום. היבש כמו קליפת אקליפטוס. של הישראלים.
מטך היריות על ההר ביום הזיכרון חודר אותנו כמו סכין חדה, וגוונו מזדקף לרגע, אבל קורס רפוי אל עצמו שוב ושוב. הצער והשכול פרטיים לגמרי, אבל החלקות הצבאיות - המאורגנות על ההר בסדר מופתי - ממשטרות את הנפש ואת הרגשות שלנו ואוספות אותן לרגע אל משהו גדול יותר ונצחי.
את הילדים שלנו גידלנו בשנים שבהן הקיץ היה קיץ והחורף היה חורף, והטבע עדיין לא התריס התרסה פואטית עם האור הזרחני שיורד בבקרים על הרחובות הנדהמים.
החיים היו פשוטים ונעו במסלול ברור ומובחן. חורף. קיץ. חורף. קיץ. בין לבין ירד מלקוש עכור וקשה, ואחר כך יורה מחטי ודקיק, ולאחריו כולם ידעו שהימים יילכו ויתקצרו והלילות יתארכו, והילדים ילבשו סוודרים עבים ויציירו תפוזים כתומים על עצי הדר ירוקים, ואדמה חומה-חומה בצבעי פסטל עבים, וכל הדרך מהגן הביתה יגררו בכפות ידיהם השמנמנות את הציורים הרטובים מגשם ויגישו לנו אותם לחים ומריחים מגשם ומצבע טרי.
בשנים ההן העונות העיקריות התחלפו בלי היסוס - כהרף עין הגיע החורף עם ריחה של האדמה הטובה, והקיץ עם ריח השרף המעקצץ. הטבע היה פשוט וברור וכך גם חיינו – בלי צבעי הביניים המלנכוליים של האובך הכבד שיורד בין עונה לעונה על רחובותינו היום.
נציגי דת, צבא וממשל ביקרו בביתנו. גוללנו בפניהם את החזון: שני הקברים יוצבו בגינה, שעונים על הקיר החיצוני של חדר הילדים, וביניהם מלבן דשא ירוק. הם הביטו בנו בעיניים משתאות, ושתקו.
לבסוף החלטנו לעזוב את הבית שבו התגוררנו 20 שנה, מתחת להר הרצל.
כי הילדים שלנו יצאו למלחמה ולא חזרו.
הפכנו והפכנו בדבר, והבנו. אין מה לחפש בין החדרים והקירות הריקים שאנו מתהלכים ביניהם כמו שתי כפות ידיים מסוכסכות. הגיע רגע האמת. הבית מקיא אותנו מתוכו ועלינו ללכת למקום אחר.
גם אנחנו, הילדים של חורף 1967 בטבריה, ציירנו פרדסים ירוקים, תפוזים כתומים ואדמה חומה-חומה בצבעי שמן שבורים - אבל הקיץ שלנו היה שונה.
גרנו מול הכינרת, וכל הקיץ נצרבנו בשמש החמה על החוף והשתכשכנו במים, ובלילות צינַּנו את להט הקרניים הבוערות על כתפינו בשמיכות פיקה קרירות. בבניין שבו התגוררנו, שכנו עוד מאות משפחות צעירות, בשורת בניינים שנבנו על שרשרת הרים מסביב לאגם הכחול.
מי שצפה בנו מרחוק חשב שהרחובות והשכונות שבהם חיינו – מכוערים. אבל אנחנו לא ראינו את זה כי לא יכולנו להגיע למקומות מרוחקים מספיק וגבוהים מספיק כדי לצפות בחיינו, ומרחק וגובה היו נחוצים כדי להגיע למסקנה הכאובה הזו.
למזלנו, היינו סגורים בתוך העולם המצומצם שלנו ולא יכולנו להעלות על דעתנו שהוא מכוער ושסופו יהיה מר, כי שם בילינו את ילדותנו ומשם נשקף, כמו מהתלה עצובה, הנוף הכי מרהיב בעולם.
חיינו בתוך שרשרת ארוכה ונעדרת-חן של בניינים אפורים שעמדו על עמודים שביניהם חלל, כמו פה גדול נעדר שיניים, אבל בזיכרוננו היו חיינו יפהפיים.
לא רק אנחנו, הילדים, היינו עיוורים לכיעור. גם המבוגרים לא הצליחו להתרחק מספיק כדי להבחין בו.
גם הם, כמותנו, נלכדו בתוך העולם הקטן והצר שבו חיו, וכשיצאו אל המרפסת הכעורה בבניין המלבני, ראו מולם אגם כחול עוצר נשימה ביופיו מוקף הרים גבוהים ואפורים.
כל שעה משעות היום השתנה מראה האגם – פעם היה עכור ופעם צלול, פעם חד ופעם עמום, וכשהנפש געשה הוא היה בבואה ששיקפה את הרגשות, עירסלה אותם והרגיעה, עד ששקטו.
הכיעור נשק גם ליופיו הכול כך המובן מאליו של הטבע, שננגס בגסות לאורך קו המתאר העדין של הרקיע, ופגם עם הנגיעות הבוטות של הבטון בתכול השמים.
חיינו לנו בתוך עולם רב-יופי ולא ידענו שבעיני המתבונן בנו מרחוק, היינו שיא הכיעור.
מכיוון שנולדנו בדירות הקטנות בבניינים הגבוהים בטבריה, ולא הכרנו מציאות אחרת, חשבנו שהן נמצאות שם מאז ומעולם, מאז ימי בריאת העולם. אפילו החללים המכוערים שמתחת לבניין נראו לנו כאילו נפערו מאליהם בציווי אלוהי, ובדמיוננו הילדותי הייתה שכונת ילדותנו חלק מהגוף שלנו, המשך טבעי של קיום אורגני והכרחי. לא עירערנו על כלום. יפי הכינרת היה עבורנו מציאות מוחלטת בדיוק כמו תילי המלט המכוערים של רחובות ילדותנו, ואנחנו שמחנו בהם והיינו מאושרים. את שחור האספלט ואת צלילו האטום והריק של הבטון קיבלנו בשתי ידיים כמו את ציוץ הציפורים בבוקר וכמו את מימי הכינרת הצלולים. שום דבר לא חצץ בינינו לבין חיינו המושלמים.
אבל לאט-לאט, ועם זאת בבת אחת, התמוטטה תחושת השלמות.
זה התחיל ביום שבו גילינו כי לפני שהגענו לארץ הזאת, היה פה נוף אחר ועם אחר. העצים צמחו בעצלות מתרפקת לרוחב, אף פעם לא לגובה, כורעים תחת משא הפרי הבשל, הכבד, והכפרים ובתיהם השלווים צמחו מבטן האדמה ומצלעות הגבעות והוואדיות. הכול גדל נמוך ואטי מתוך הרכנת ראש, ואת תווי הפנים של הארץ ליוותה מנגינה חרישית שזרמה כמו הגלים הרכים של הטרסות והגבעות, שמעולם לא התנפצו אל החוף.
ואז הגיעו היהודים. עשרות אלפי פליטים יהודים גדשו לפתע את חופי הארץ בספינות ישנות שעשו את דרכן מאירופה לארץ ישראל.
בחודשים הראשונים לבואם, היו הפליטים תשושים מכדי להבחין בכך – אבל בין ההרים והגבעות ואפילו לאורך החוף שכן עם אחר. אף אחד לא הסתיר זאת מהם, ואף אחד לא הכחיש כשנשאלו שאלות והופרחו תהיות, והכול שיננו לעצמם את מה שאמרו כולם זה לזה - "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".
את היישובים שהקמנו לא היה קשה לזהות. הם נבנו במקומות גבוהים חשופים לרוח, וכבישים ארוכים ונחשיים באספלט שחור הובילו אליהם ומהם, ובלילות ריצדו בהם אלפי אורות זערוריים שנדלקו בחללים הקטנים של הבתים. הארץ, שתחילה כלל לא נראתה מיושבת בגלל הכפרים שהיו צמודים לדפנות הגבעות ונחבאו בתוך הצמחייה הצפופה, התמלאה לפתע חיים חדשים. משונים.
היא התכסתה בשרשרות בניינים ובגושי בטון ששיוו לה מראה מלאכותי, המראה הבתולי שלה הושחת ולאורך פניה החלקות נמתחו צלקות-טיט אפורות.
גם הנוף האנושי בה השתנה ללא הכר. לפני שהגיעו הפליטים היו תושבי הארץ מעטים, אבל עזים וחד-פעמיים, והפסיפס האנושי היה מצומצם, אבל צבעוני ומלא חיות.
ואז באו גלי הפליטים מאירופה עם נוכחותם הנעדרת, המטרידה.
הם היו אפופי סוד ולא מפוענחים, ואנחנו היינו שקופים וברורים. בארבע אחר הצהריים, כשהשמש שקעה, הם ישבו שקטים וממושמעים עם עיניהם הכחולות ועם נשותיהם בריאות-בשר והתכליתיות, וכמו הורינו – שהיו נעדרי מסתורין בעינינו - שתו תה במרפסות הבטון הגס הצופות לאגם התכול.
רק בלילות, כשהיינו שקועים בשינה עמוקה ואימצנו אל לבנו הצעיר את שמיכות הפיקה הקרירות, ביקעו זעקות האימה שלהם את הקיץ ושיתקו לרגע את ניגון הצרצרים.
עצי הברוש, האקליפטוס והאורן – חיכו בארץ לפליטים מאירופה כמו מכרים רחוקים ממולדת אהובה וקרה. אבל במקום לעמוד בזרועות שלוחות קדימה, ולחבק את אחיהם ליערות המושלגים ולמחוזות האימה – עמדו העצים מובסים ומעולפים בשרב הכבד, שלא היו מורגלים בו.
בימים כתיקונם, היו הבלוטים והאצטרובלים מוצנעים בין הענפים, אבל בשרב הכבד והמעולף נגלו לעין כול פירות הסרק, העגולים והקשים, כמו מבושיו הגלויים של אדם מוכה שיגעון.
הפליטים הבריאים התמזגו בלי סייג עם הנוף המקומי, אבל החולים - בהו באורנים ובאקליפטוסים שממולדתם הקרה והרחוקה כמו בחזיון תעתועים, כי בשרב הארץ-ישראלי העצים המוכרים כלל לא דמו לעצמם, והפליטים המשיכו לתעות ביניהם כמו בתוך גופם המעורער ונפשם המתעתעת – אבודים וחסרי אונים.
הם ראו בבעתה את הקיפאון השקט והאלים של המחטים הזקורות, ואת ההבטחה השקרית של הבלוטים העגולים והמאובקים, שהיו תלויים מוזהבים וכסופים מאבק דרכים כמו מתנות כוזבות של חג מולד.
לתדהמתנו, בתהליך ארוך וכואב, התחוור לנו אט אט שהטבע שסבב אותנו ושחשבנו לתומנו שממנו צמחה ילדותנו הטבעית – היה מעשה מחושב ומתוכנן בידי אדם. לאט לאט התחוור לנו שהנופים הצחיחים והחמצמצים שעליהם גדלנו – מעץ הברוש חד הצמרת ועד אחרון עלי המחט המגובבים זה על זה בערמות לחות וטחובות - לא היו ערש ילדות זך, אלא חזית עקובה מדם. זירת הקרב ממש.
בזירה הזו ניהלנו, אנו היהודים, מאבק עיקש לחיים, הפננו עורף לעבר ונאחזנו בשמש, בשיחי הצבר ובקליפות הבשרניות של התפוזים, שהכתימו את אצבעותינו בנתזים של ארומה שקופה וריחנית.
ברור ששמנו לב שבצלעות ההרים, ובמקומות הירוקים והלחים הסמויים מן העין – שכן עם אחר. אבל בגלל שהיינו שיכורי כוח ושמש, או חבולים ופצועים אחרי השואה במקומות מסתור קרים ואפלים – היינו עיוורים. לא ראינו את העם האחר, שחי בממד ובזמן אחר, עם בתי אבן דבוקים לאדמה ומכוסים בגפנים דקיקות עמוסות אשכולות מתוקים ועצי זית קטנים ומעוקלי גזע, שרישרשו כמטבעות כסף עם עליהם מלוכסני העין, השקדיים.
יושבי הכפרים האלה היו רחוקים מרחק שנות אור ממסע הייסורים שעברנו לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה. הם חיו להם במעגל מקביל, עם היופי והניחוח הנשי של חייהם השאננים והלא מציאותיים שנבנו במעגל שפוף ועצל סביב בארות מים בטבור הכפר, ועם תאנים מתפקעות מעסיס לבן שנתלה חלבי ונוטף על קצות פטמות גדולות וזקורות. כשהגענו לכפרים שלהם כבר הבנו את גודל ועומק השואה שלנו ושלהם, הנפש שלנו צימחה יערות של עצי מחט דוקרניים ורעילים, ויללה חלולה עברה בצמרותיהם – במקום תפילה.
בהתחלה, עוררו בנו כפריהם השתאות אילמת בגלל השלווה והשקט שפיעפעו בהם, אבל כשהתחלנו להלך בהם בנעלינו הגבוהות והגסות, התעוררו בנו רגשות כעס ובוז על החושים העצלים והזמן המבוזבז, ובגלל שנאלצנו להביא אליהם – בגופנו המפוכח והדרוך – אסון.
לא היה להם שום סיכוי נגדנו. הכנענו אותם עם סטן ושני רימונים, ולאחר שהעמסנו אותם על משאיות – כיסו יערות האורן, הברוש והאקליפטוס את כפריהם הנמוכים והמעוכים, וגשם של מחטים דוקרניות ואצטרובלים ריקים הומטר על הבתים הנטושים.
עם הזמן נשכחו הכפרים הנטושים שלהם בתוך היערות הגבוהים שנטענו סביבם, והשבילים אליהם נעלמו תחת שכבות המחטים היבשים, אבל החיים בהם לא קפאו כדי לקום לתחייה כמו באגדות האחים גרים, אלא התפוררו בשמש העזה ובנשורת הצהובה של האקליפטוסים והארזים שלנו – הפאליים, הגבוהים, הגבריים.
לא רצינו להגיע לחקר האמת על נוף ילדותנו כי ידענו שלאמת פנים לכאן ולשם, וחששנו שאם נטיל דופי במולדתנו - תצמח בנו שנאה.
שנאה אכן צמחה.
כי לא רק הבית הפרטי שלנו הקיא אותנו מתוכו. גם המולדת, שצו אלוהי ואנושי הבטיח שלא תימכר, התנערה מאתנו. אדוני הארץ חמסו את הקרקע הפורייה ובזריזות ערמומית המירו געגועים, זיכרונות היסטוריים והבטחות בנות אלפי שנים – במטבעות כסף ובשטרות מרשרשים.
כשהאכזבה שלנו מפעפעת, מרירה ועקשנית, אנחנו מתחילים לחשוב על הגירה לניו יורק ולמנהטן. אפילו לברלין. ממחוזות הגלות המודרנית בערים האלה נהיה יהודים טובים יותר, נישפך בנדיבות אנונימית עם האורות הזוהרים של גורדי השחקים אל מדרכות הסתיו הרחבות המנוקדות עלים יבשים, ונוכל להפסיק להיות שיכורי אדמה, הון וכוח. במגדלים הגבוהים האלה, שלמרות אימתנותם האורבאנית הם מופזים באור חם, נוכל לשכוח את ההבטחה של מקלט לעם היהודי, ונגלה סוג חדש של אסתטיקה, של רומנטיקה, של אהבה.
שם - נוכל להתחפר בכעס, ונתגעגע להיות שוב שיכורי רוח ועניות. נחזור לענוד את מגיני הדוד הצהובים, ייחרתו בנו מחדש המספרים השחורים, נישרף פעם נוספת במשרפות, נהיה לאבק אדם, נתפזר באדמת היערות הירוקים ונחבור לפרפרים הלבנים והצהובים ולציפורי השיר. בלבנו החולה נייחל לשואה חדשה - ממרקת ומאפשרת חיים חדשים.
אבל בינתיים אנחנו לא ממריאים. בינתיים אנחנו כאן למרות הכיעור, החמצמצות והדוקרנות המכאיבה של החיים שלנו, שנִחיים בצלם המלאכותי והמכאיב של עצי סרק חדי צמרת וגבוהים. עלי העצים מחטיים ודוקרניים, וכשאנו יושבים ומשוחחים מתחת לצמרותיהם, המילים שאנו אומרים זה לזה נעשות יותר ויותר דומות להם - דקות ודוקרניות הן ננעצות בבשרנו ובבשר חברינו.
בינתיים אנחנו חוזרים לטבריה, אל נוף הילדות שהיה עבורנו כמו כיכר לחם ענקית וחסרת מודעות שנשכחה ותפחה לאטה בחום היוקד של עמק הירדן, ויחד אתה גם אנחנו נשארנו לתפוח ולגדול בורים וחסרי מודעות כמו הבננות והתמרים, בעמק המהביל. החיים שלנו היו מטומטמים וחסרי דעת, אבל וחמים ופריכים כמו לחם, והילדות שלנו נאפתה עד תום, לא כמו הילדות החצי אפויה של ילדים אשכנזים ודעתניים מהעיר. היו לנו חורים בהשכלה ובידע – כמו החללים שנוצרים בתוך כיכרות הלחם הגדולות – אבל הטיפשות הייתה חמה וריחנית והגנה עלינו מפני הדעתנות המכאיבה של העולם שמסביב.
מסלול חייהם של הבנים שלנו היה קצר, אבל מואר. המוות שלהם נראה מיותר, אבל הייתה גם הבנה מנצחת - אבק ההונאה ישקע תחת השעטה הממרקת של גלגלי ההיסטוריה, ולאחריה תישאר עובדה מוצקה אחת: על החוליה האחרונה בשרשרת הדורות, שכמעט אבדה וניתקה לנצח, נשמו בניי וחבריהם לנשק את נשימתם האחרונה.
אל עיר הולדתנו הזנוחה, נחזור מרוסקים אבל גם שלמים. נרגיש על עורנו, כמו בהתחלה, את טיפות הגשם, ובין השבילים הנסתרים והלא סלולים שנתעה בהם, יילחשו לנו דברים. כל הדרכים יתכסו בגוויות החרוכות של האמיתות הכוזבות, אבל מתחת להן יבצבץ העשב הירוק והרך בלי התיווך הגס של המילים, ויחשוף חיים שלמים תחת אלה שנלקחו. העצים והצמחים יצטמקו ויתבלו, ולעתים יתחדשו וילבלבו, וגם אנחנו נתבלה ונתחדש, נמות ונשוב לחיים.
למזלנו לא היה מקום מספיק גבוה ומרוחק בילדותנו, ממנו היינו יכולים לראות את הכיעור ואת הסוף המר והמכאיב, כי אז לא היינו חיים את חיינו המופלאים, היפהפיים.