הגודל כן קובע

'יש פה גם בגדי גברים', קול לא מוכר מדבר אלי באמצע שופינג עמוס מעצורים בדיזינגוף סנטר, 'תקני לו חולצה', הקול הזה שבוקע מתוכי מדבר אלי שוב.
'אין מצב!' אני משתיקה אותו ומסתכלת סביב על תגובות האנשים, בודקת שלא אמרתי את זה בקול רם.
'אין מצב, אין מצב!', אני חוזרת באסרטיביות ואולי רק אולי, רוקעת ברגלי.
'פחדנית', טוב זה כבר קצת מלחיץ, כיוון שגם לפני שלמדתי על הפרעות, ידעתי שלשמוע קולות זה לא הדבר הכי מוצלח שיכול לקרות לי.

אני פחדנית.
אבל כולנו קצת, לא? זה מפחיד לקנות מתנה למישהו חדש. זה כבר ה"שלב"? הוא יברח? הוא יברח עם החולצה?
סיפורנו מתחיל מאיזו בדיחה על החולצות "החגיגיות" של היצור החמוד הזה שהולך לחתונה עם שרש ומכנסי חאקי, ליצור הזה אני אומרת שהחולצות החגיגיות שלו לא יכולות לחצות את גבול באר שבע צפונה, אבל בלב חושבת שהוא סקסי בטירוף גם כשהוא לובש טישרט גזורה ומהוהה (גנבתי לו אחת).

לפני כמה שבועות כשצעדנו הביתה חזרה מהים, זרקתי את בקבוק המים לפח. "לא, למה?", הוא הזדעזע, "חיבבת את הבקבוק?", חייכתי, אבל הוא המשיך בנחרצות, "אם זה יסתדר בינינו את תצטרכי להתחיל למחזר".
"סבבה", אמרתי בלי לחשוב פעמיים. למחזר זה חשוב והגיע הזמן שמישהו ידרבן אותי להיות אדם טוב יותר.
הגענו הביתה וכשהוא יצא מהמקלחת ולבש שוב את חולצת התרנגולים החגיגית שלו, אמרתי לו שאם זה יסתדר בינינו, אני מתחילה למחזר והוא קונה חולצה חדשה.
ועכשיו אני עומדת בחנות, בתפר שבין אזור הנשים לגברים, צועדת בזהירות לעבר חולצות הגברים ומתחילה להביט סביב, הלב שלי דופק חזק.

בפעם האחרונה שהבאתי משהו למישהו זה נגמר רע. "הכנתי לך הפתעה", אמרתי אז למשמעותי שלי כשבאתי לבקר אותו במשמרת, הוא שמח ונשק לי, "אני אשאיר לך את זה מחוץ לדלת". גררתי חברה וחיפשנו דף ועט ברחבי תל אביב של שתיים בלילה, כתבתי לו פתק שמנסה להגיד הכל בלי להגיד כלום. נונשלנט אף פעם לא היה החלק החזק שלי.
הנחתי מחוץ לדלת ביתו את קופסת העוגיות שאפתה גיסתי, בואו נגיד שעדיף שלא אני אפיתי, הצמדתי את הפתק והלכתי הביתה.

חיכיתי להודעה ממנו וכמובן שלא הצלחתי להירדם.

בשלוש אמרתי לעצמי שהוא עוד לא הגיע הביתה.
בארבע שהוא הגיע עייף.
בחמש שאולי הוא לא ראה את זה.
בשש למה לעזאזל עשיתי את זה?
בשבע שלא מגיע לו!
בשמונה כבר הייתי בחזרות להצגה ובכל שלוש דקות ניגשתי לפלאפון (נוקיה שחור, פריט היסטורי), הוא לא שלח הודעה.
בשתיים עשרה הייתי בטוחה שמישהי חזרה איתו הביתה (דבר שלא הופרך עד עצם היום הזה).
באחת הוא שלח הודעה: "ממש אהרוני קטנה", אבל זה כבר לא שינה דבר, כתבתי לו שאני רוצה כמה ימים לחשוב.

טוב, זה נשמע נוירוטי להחריד אבל זה ישב על המון דברים אחרים והסוף כבר ידוע…
אז אני פחדנית, אבל כולנו קצת, לא? זקוקים לאישורים.
ועכשיו אני ממששת חולצות גברים, בודקת שהבד מספיק נעים ודק כדי שלא יהיה לו חם, ושתהיה פשוטה כי ככה הוא הכי אוהב והאמת גם אני.
לא מצליחה, אני הולכת משם.

שומעת שוב קולות, תוהה לעצמי איך קובעים תור לפסיכיאטר וחוזרת. מסתכלת שוב על החולצה, נזכרת בקופסת העוגיות.
מחליטה להניח לפחדים, להיות אמיצה, 'אני אקנה את החולצה'.

אני נטועה במקום, נזכרת שוב בלילה הלבן ההוא, 'תקני, מה כבר יכול לקרות'.
נכון, הקולות ואני מגיעים להסכמה, מה כבר יכול לקרות?
אני שולחת את ידי לעבר החולצה, אבל אז אני מבינה שאין לי מושג..
מה המידה שלו?