ביקורת אוכל חביבה שכתבתי במסגרת טור "אוכל בעמידה" בעיתון "עכבר העיר" בירושלים
יום יבוא ובארץ יתפתח מחקר היסטורי תרבותי אמיתי על תרבות האוכל הגלותית שנוצרה בארץ. ישנם לא מעט מרכיבים שעוד יגיעו אל החוקרים. קחו למשל את מאבק האיתנים שבין הטחינה למיונז. אחד הגיע מאירופה הקפואה, השנייה נמצאת באיזור עוד מימי קדם בשדות הסומסום באתיופיה והסוחרים הערבים שהפיצו את המשחה הכל כך טעימה. בואו נכניס פנימה גם שניצל ונקבל את המנה הכי ישראלית שיש.
למה הכי ישראלית שיש? לדעתי הצנועה לדחוף שניצל שמוצאו בווינה אל הבאגט הצרפתי יחד עם סלטי מיונז מזרח אירופאים סחוג תימני, סלט טורקי וטחינה מזרח תיכונית. נשמע קיבוץ גלויות בלתי אפשרי בעליל, אך זהו פחות או יותר התפריט הארצישראלי שנוצר בסדנא הקולינארית שלנו. אמרנו סדנא? אולי כדאי לבדוק את הבאגט שניצל במפגש הסדנא בתלפיות.
רחוב הסדנא הוא ההארדקור האמיתי של איזור התעשייה תלפיות. בין המוסכים והמפעלים נמצא מפעל האוכל הוותיק של הרחוב, חדר האוכל הלא רשמי של הרחוב, המקום שאליו מגיעים הפועלים שחורי הידיים, השוטרים מתחנת מוריה הסמוכה וסוכני ביטוח מהמשרדים הקרובים. כל הרעבים מקבלים תוך זמן קצר פלטה יפה עם שני חצאי באגט, צי'פס וחמוצים.
אחרי המונולוג שפתח את הטקסט לא יהיה קשה לנחש מה הזמנתי. שניצל בבאגט כמובן. אחרי דקות מעטות יצאו השניצלים הזהובים ממחבת הטיגון והפריכות שהם זעקה לשמיים. בתוך הבאגט נשכבו השניצלים יחד עם חציל ממיונז, סלט קולסלאו, טורקי וכמובן מעט טחינה. הבאגט נחצה לשניים ועלה על משטח עץ עם צ'יפס.
רגע לפני שנגיע אל הטעם של הבאגט עצמי חייבים להתייחס לרגע למחיר. שלושים שקלים עבור מנה שכזאת, עיקרית ועוד תוספת של צ'יפס הוא מחיר הגון והוגן. ראינו כבר מקומות שגבו כמעט חמישים שקלים עבור מנה דומה. אז סחטיין לאנשי הסדנא על המחיר.
סחטיין נוסף ניתן על האוכל עצמו. באגט כל כך עשיר אך גם לא עמוס לא פגשתי זמן רב. כל החומרים מתחברים יחד והשניצל חם ופריך, בעובי שמתאים בדיוק לבאגט. מנה שמסתיימת מהר מדי, וגורמת לך להצטער שאכלת אותה כל כך מהר. אבל לפחות היא גורמת לחוש גאווה ישראלית, שהיא כמובן שילוב בלתי אפשרי של מרכיבים מהל העולם.