הזמן המרופט [מאמר באימון להעצמה אישית]

הזמן  המרופט.

["אני הולך לחזור על עצמי, אמר השפן. מיד קם וחזר על עצמו".

שם ספםירובסקי, מתוך 'סיפור שמעולם לא נכתב']

בעיניי רבים, החיים הם ערך עליון. ואם כן,  גורם הזמן באמצעותו נמדדים החיים האלה, הוא בעל הערך הגבוה ביותר בעיניי האדם.

מאז המהפכה התעשייתית, אבל גם לפניה, הקדיש האדם את עיקר מרצו לפיתוח כלים ומכשירים  שיקצרו את התהליכים שדרושים לו כדי לקיים את עצמו בעולם אדיש. קיצור התהליכים האלה מרוויח לו זמן. מעבד המזון, המכונית. המטוס, הסטטוסקופ, המריצה, הסיר, הכיריים, המדרגות, המעלית, הטוסטר, והצג, כל כלי וכל מכשיר מיועדים להרוויח זמן. 

סברה היא שבזמן שהוא פנוי מעסקי התקיימותו נוצרת עבורו האפשרות למצות את החיים שלו באופן מיטבי. מה אדם עושה אם כן? נכון, רואה טלוויזיה. "רואה טלויזיה" הוא בעיניי ביטוי נוח ומקיף למי שמשתמש בצג כדי להתייחס אל החיים שלו: לקבל מהם רשמים ולהגיב.

 כל צג. של מחשב, של טלפון סלולרי, של מקלט טלויזיה, של הקולנוע, של ספר, של מתמר ECG , של אור כוכבים, של משחקי ילדים.

במציאות הממשית, שם אדם משתמש בחושיו ממש, הוא צריך חודשים ולפעמים שנים, כדי להבין על בוריה את עלילת המציאות שלפניו. אם הוא בכלל טורח  לעקוב אחריה. לכן כשאדם יוצא אל החוץ, נראה החוץ הזה סתמי בעיניו: בני אדם חולפים, מכוניות, עצים בשדרה ופיח. איפה העלילה כאן? הוא שואל את עצמו.

יש עלילה. בזה אין ספק, שהרי הכל פועל מתוך כוונה מוקדמת. אלא שאינה רצופה, מניעיה נסתרים, והיא רוויה הפרעות שמדללות אותה ומעכבות את בוא הפורקן שהוא מבקש להפיק ממנה.

ובכן, אדם מוקף מציאות ממשית רבת עלילות. אבל מכיוון שהוא שרוי רק בתוך רגע אחד מרגעיה הרבים והנמשכים [ללא סוף ובלי פואנטה],  הוא  לא מבין כלום. הרגעים שהכילו מידע אודות העלילה נעלמו לפני שבא ויופיעו אולי רק אחרי שילך. הם מלאי פרטים אודות העלילה שהוא מחפש ואודות משמעותה, אבל הוא איננו שם כדי לראות זאת. הסיכוי שיבין משהו מן התנועה השרירותית של אנשים וחפצים ברחוב, שכל אחת מהן היא בעל משמעות עצומה לעלילת הדברים שלפניו, הוא אפסי. ואם כן הוא חווה את מועקת ענן השעמום והניכור אשר בחוץ שלפניו והוא ממהר הביתה.

בבית הטלוויזיה. בטלוויזיה מישהו עושה בשבילו את העבודה. יוצר עבורו את תוכנם האפשרי של רגעים מדומים ומציג אותם בתוך סדר ומשמעות המצוצים מן האצבע. היוצר מאכיל את הצופה בכפית קטנה מלאה בהבל אבל מדויקת והיא קולעת ישר אל תוך הלוע הפעור בסלון.  רגע אחרי רגע. בהליך יעיל ומעורר רגשות: מתפרש לכבודך מה שהיה, מקדים לפניך את מה שיהיה, מספק כתוביות למי שמחמיץ הברה, רומז לך בעדינות של קרנף  על מה שצפוי. העלילה מושלמת השחקנים מוכשרים הצבעים בהירים והפה פעור לרווחה.  אם משום מה בכל זאת לא הבנת, אתה תמיד יכול להריץ את העלילה שוב ושוב פנים ואחור, ללמוד ולשנן לשמור ולעשות. בכך מובטחת הדרך הקצרה אל הפורקן המענג.   כמה זמן יעבור עד שתחשוב שאלה הם החיים שלך?

לשעבר אנשים חיו את  חייהם. באמת. נכון, כזכור, בבוץ בקור בחום במחסור. אבל הם הגיבו לגירויים שנמסרו להם מן המציאות הממשית. הם פעלו מתוך עניין אמתי במהלכה, ונטלו סיכונים מחושבים לפעמים קיומיים כדי לגלות את צפונותיה ומשמעותה בחייהם. הייתה להם סבלנות להתבונן בעלילה המפותלת של חייהם ובעלילות שבסביבתם, ללמוד ולהבין את הדברים מתוך התרחשותם האמתית. החוץ היה מפוענח אצלם באופן ישיר באמצעות חושיהם ושכלם, והם יכולים היו להשפיע עליו באופן ישיר.

אנחנו מנותקים מהחיים שלנו, ואנחנו מוזמנים להתקשר אליהם בעיקר בעתות של איום וסכנה,. או במועדים קבועים, ימי הולדת, חתונות, אירועים היסטוריים ואסונות. בכל פעם שהם מתפרקים קצת, משהו בנו ממהר להשליט בם סדר, ככה שיתנהלו מאליהם. מדוע? כדי שנוכל להיות פנויים לעלילות הכוזבות המתרחשות לנגד עינינו מול המסך [כל מסך], עונג צרוף, התרגשות גדולה, ובעיקר ללא סיכונים.

היום אם אנחנו בכלל יוצאים אל החוץ [הוא מקורה עכשיו ויש בו מיזוג אויר ומעליות.] אנחנו לא מחפשים בו עלילות חיות אף שהן מתרחשות לנגד עינינו ללא הרף. הרחוב הממשי בעצם מוסתר מפנינו, מוצפן, הוא כבר אינו נראה לנו כזירת חיים ממשית, הוא נתפס אצלנו רק כספק שירותים וסחורות. אנחנו מבלים בו קצת, אבל רק כפי הנדרש. ברגע האפשרי הראשון  אנחנו ממהרים הביתה. אין זמן [!] בשש מתחיל היפים והאמיצים, או איך שקוראים לזה עכשיו בווטסאפ.