יד רוחצת יד ובינתיים המדינה מתבזבזת לנו מול העיניים. אל תגידו זה שזה לא באמת נורא כל כך. זה כן. הדיסק המופלא של "החצר האחורית", עם השירים הדוקרים של יענקל'ה רוטבליט, תופס אותנו עם המכנסיים למטה והתחתונים - איך נאמר - מלוכלכים
"החצר האחורית"
יענקל'ה רוטבליט, תומר יוסף, איתמר ציגלר, גֶדי רונן
"...זה מקרה וזו שיטה/ יד רוחצת אחותה/ מנגבת באותה מגבת...", ("פרזות")
יענקל'ה רוטבליט להמונים שונה מאוד מרוטבליט שכותב לעצמו. מצד אחד - "בלדה לעוזב קיבוץ", "שיר לשלום", "אימא אדמה", "דרכנו", "רואים רחוק רואים שקוף" ועוד עשרות המנונים שכתב לאחרים. מצד שני, הכתיבה הדוקרת, הטורדת מוח ונפש, המציגה אותנו כמו שאנחנו - למה להתחמק - חברה בהתפוררות. את החומרים האלה שר רוטבליט בחמשת אלבומי הסולו שלו. אתם לא מכירים אותם כי לא הייתה להם תהודה.
עכשיו מתברר שהחבירה לשלושת הכישרונות הצעירים, יוסף, ציגלר ורונן, עשתה לרוטבליט רק טוב. המוזיקה שלהם הנגישה לאוזן גם את הקשים שבטקסטים והרדיו התלהב והשמיע ללא הפסקה, בלי - תרשו לי - להבין עד הסוף מה כל זה אומר. הציטוט מלמעלה, ואלו שיבואו בהמשך, הם תיאורים רוטבליטיים טיפוסיים, חדים על השׂערה, של ישראל הקומבינטורית 2014, (לא) נעים להכיר.
הלחנים של יוסף, ציגלר ורונן מצוינים, טריים. יוסף וציגלר מ"בלקן ביט בוקס" ואת רונן הביא רוטבליט מעבודה משותפת קודמת. שלושתם שרים, מלחינים, מעבדים ומפיקים. התוצאה פנטסטית.
רוטבליט לא עושה הנחה לאף אחד, בטח שלא למדינה, לממשלות, לשלטונות, לכיבוש. אחרי הכול, הוא נתן למדינה רגל בירושלים 67' ולא קיבל בחזרה לא שלום ולא נעל. אנשים מהצד השמאלי-הפוליטי ישמעו בשירי רוטבליט שכאן סיכום מרהיב למשנתם זה עשורי שנים. אנשי הימין ישנאו כל רגע. כך או כך - שוב, לאן נברח מזה - רוטבליט שם את האמת על השולחן והיא נראית כמו סט מושקע של סכיני שף מושחזות. והוא כאן כדי לדקור.
"...אז אמרנו הודיה/ על הנס שפה היה/ הרודפים הפכו פנים לברוח/ כחולמים היינו אז/ עד לְבוא שלל חש בז/
לעמוס כתפיים במלקוח...", ("פרזות")
"הסיפור הגדול" והבלתי-נפתר, בינינו לפלסטינאים, פותח את המופת הזה. רוטבליט יחזור לזה ב"פרזות" המערבוני והנהדר - על הכיבוש ומעלליו, ב"מענה קולי" - על השלום שעד עכשיו לא בא ולא יבוא עכשיו, ב"שיח' ג'ראח" - על פינוי משפחה ערבית מביתה וכניסת יהודים במקומה וב"פצצה מתקתקת" - על מצבנו הכללי: סופרים לאחור.
המצ'ואיזם הישראלי המעצבן והעלוב מעסיק אף הוא את רוטבליט ב"אחד משלנו" - אין במה להתגאות, "קרא לי קודקוד" - על טמבל מורעל-צבאיות וב"אגדה אורבנית של סתיו" - על דקירות המועדונים.
"קורח הטייקון" - שיר על המיידופים החלאות, שנעלמים עם כסף לא-להם ומשאירים אחריהם תוהו ובוהו כלכלי, הוא עוד פן בביקורת המתמשכת של רוטבליט. כך גם גם ההמנון המסיים, "שיר האביונים", עם מרש תופים של עלייה לגרדום, שעוסק באטימות הלב והפניית המבט שלנו מהנזקק.
"...אני מצדיע לדגל/ ולכל חבריי למסע/ הביטו להיסטוריה בעיניים/ כי עשינו מה ששום עם לא עשה...", ("פרזות")
נכון, עשינו מה ששום עם לא עשה: התחלנו מאפס, עם חזון נהדר, הגענו להישגים אדירים ואז התחלנו לזרות הכול לרוח. אין לדעת אם רוטבליט עצמו חושב שאפשר עוד לתקן, אבל להפנות את המבט מהבעיות בטח לא יקדם את פתרונן. גם להגיד "לא כל כך נורא פה" זה לא באמת אמיתי. רוטבליט מעמיד לפנינו מראָה ותופס אותנו בלי המייקאפ. זה קשה. גם לו. והצב, כזכור, שוב על הגב.
את "החצר האחורית" אפשר להשיג רק בהזמנה אינטרנטית מאובטחת היטב, אליה מגיעים דרך האתר של הלהקה. אל תוותרו על זה. זהו דיסק העשור שלי, כולל כל מה שיעשו בעתיד רייכל וארצי, ובכלל לא איכפת לי שהעשור הזה טרם הוציא את מחציתו.