אריק איינשטיין

מה נעשה בלעדייך?

לפני 25 שנה עברתי לגור בשכונה. הרחוב שלי מסתיים ברחוב חובבי ציון. אני זוכרת את היום הזה שפתאום ראיתי את אריק איינשטיין קונה סנדוויץ' בקיוסק של הזקן מתחת לבית. הוא קנה שם סנדוויץ' לחמנייה כל יום עד שהזקן מת, הקיוסק הפך לאספרסו,  הסנדוויץ' הפך לג'בטה, והוא לא בא יותר. כל יום, ואפילו פעם אחת לא העזתי לגשת אליו להגיד שלום, ולא בגלל שהוא היה מרוחק או מתנשא אלא בגלל שבשבילי הוא היה אריק איינשטיין, הכי יפה, הכי זמר והכי מוכשר, הכי נוגע, והכי מצחיק. אני חושבת שפעם חייכתי אליו ואני יכולה להישבע שחייך אלי בחזרה, אבל אולי זה רק בדמיוני. את סימה ראיתי כמעט כל יום בטיולי הכלבים, אני עם שלי והיא עם שלהם, וחייכנו אחת אל השניה מעבר למדרכה חולקות אהבה משותפת לכלבים.  אי אפשר להגיד שזאת סופה של תקופה הוא היה כל כך הרבה יותר מזה. הוא היה עולם ומלואו של שנות חיי. אני שומעת שהוא איננו ואני לא יכולה להפסיק לבכות. השירים שלו לא ליוו את זכרונותי, הם היו שם כל הזמן. במשברים, בבדידות, בהתאהבויות, במלחמות, באוניברסיטה בשיחות הנפש עם עפרה  חברתי האהובה. הוא היה אורי זוהר,שלום חנוך, ושמוליק קראוס. הוא היה החלונות הגבוהים ובצל ירוק, שיסל, לול, ומציצים. הוא היה "למה לי לקחת ללב", "יושב על הגדר", "עוף גוזל", "אני אתה ונשנה את עולם". הוא היה "אדון שוקו" ועטור מצחך. אני קוראת בפייסבוק הספדים ומדברים על זה שצריך לכבד את צניעותו, ולא לעשות רעש כל כך גדול סביב מותו , אבל אני חושבת שהם טועים. הוא היה צנוע, אבל אנחנו לא, הוא היה זה שבחר לחיות בדירה קטנה בתל אביב, ולאכול בכתר המזרח, הוא היה זה שסרב לקבל את פרס ישראל אבל אנחנו יודעים שאין מישהו שהגיע לו יותר. הוא היה נחבא אל הכלים ולא אהב שיעשו סביבו עיניניים, אז אני מתנצלת מראש, אבל אני מרגישה צורך ללכת לכיכר מלכי ישראל,  להדליק נרות, לשמוע את השירים שלו ולשיר אותם יחד עם כל האנשים שמרגישים כמוני. כשמתקשרים אלי לפלפון שומעים את "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", והבוקר הזה אני יכולה לומר בעצב גדול, שום דבר רק בוכה. סע לאט. אין לי מושג מה נעשה בלעדייך